תמונות מהחיים שלי (או מה זה צילום בשבילי)

מי שמכיר אותי, יודע שבשנים האחרונות אימצתי גישה יותר רוחנית לחיים.הצילום הוביל אותי למקומות ריגשיים מאד והתמודדות עמוקה יותר עם החיים.
זה התחיל כצפוי, כשהמצלמה נותנת לי את מה שאתם מצפים – ויזואליות, תחביב, ולייף סטייל, אבל פתאום הצילום הפך לדרך להתמודדות עם קושי, עם שיעמום, עם היעדר סיפוק, עם כאב, עם הרבה כאב.
כן. לחיות כאן ועכשיו. כוחו של הרגע הזה. רגע מכריע. תמונות מהחיים.

אבי נפגע קשה מאד בתאונת דרכים קשה ובלי להבין מה קורה נתלשתי מהחיים שלי. נתלשתי מהעבודה, מאשתי, מהילד שבדיוק נולד לי. שמתי את החיים על הולד, וחברתי לגור עם אמא שלי ולטפל באבי שהיה בתרדמת. הדרך שלי להתמודד היתה לצלם עד שהכאב היטשטש והמחשבות נעלמו בתוך כרטיס הזיכרון שבראשי. לא הייתי מודע למה שקורה לי, אבל הצילום היה האסקפיזם ששמר על השפיות שלי. הצילומים שלי היו מחויכים, הנפש ניסתה לאזן את מה שהמציאות התקשה לספק. הייתי מנצל כל הזדמנות ללכת ולצלם.

לא היתה לי אג'נדה ניו אייג'ית. לא קיבלתי הדרכה של גורו, לא ראיתי פסיכולוג, לא עשיתי מדיטציות  ועל פוטותרפיה לא שמעתי. הכל קרה בדרך הטבע, כי כשאין ברירה הנפש מספקת פתרונות יצירתיים.

כשחזרתי לעבודה, יותר משנה אחרי שעזבתי, חזרתי אדם אחר. חזק יותר, שלם יותר. הצילום היה בעל תפקיד מאזן, ודברים שהיו מפרים את שלוותי, וייצרו אינסוף רעש (תחרותיות, אגו, יחסי אנוש) כבר הפריעו פחות באמצעות זמן הצילום שלי. לצילום אחד מוצלח היה כוח לאזן ימים קשים. פתאום היה לאן ללכת כדי שהעולם יפתיע ויחייך אלי. כשאבי הלך לעולמו שנתיים אחרי התאונה, נולדתי מחדש.

אפשר להגיד שהחיים השתנו. לא בגלל התמונות ותערוכות, וההצלחה, וההכרה שקיבלתי כצלם.. אלא כי פתאום נהייה לי יותר קל לחייך. ידעתי שהמצלמה מסוגלת להראות לי את הכאן והעכשיו. מה שאני רואה בעולם שסביבי השתנה. עברתי ממצב שהמחשבות שולטות בי, למצב שבו אני שולט במחשבותיי.

לקח לי כמה שנים להבין את התהליך שקרה לי. קראתי לזה יצירתיות, אבל הפסיכולוגיה קראה לזה פוטותרפיה. אז מה זה הפוטותרפיה הזאת? סיסמה של הניו אייג'? כל המיינדפולנס הזה..

זה לא "הסוד", ולא סיסמה של הגורו, או נזיר בודהיסטי שלא מפסיק לחייך. זה להשתמש במצלמה ובצילומים כדי ללמוד משהו על עצמך, על נפשך, ועל חייך. זה מה שקרה לי, ואם זה מה שקרה לי, יכול לקרות גם לכם.

אז המלצה, אם תרצו...

פשוט קחו מצלמה. איזה מצלמה שתרצו. קחו נשימה עמוקה. לכו למקום שאתם מכירים וסדרו רגע את המחשבות. בלי לחץ זמנים, בלי להגדיר לעמכם שהתמונה צריכה להיות מצוינת. תביטו בצבעים, בצורות, בתנועה, באור. דברים שהעולם מלא בהם, אבל אנחנו עסוקים מדי להבחין בהם.

אז מה סביבכם מעניין? מה חדש לכם? מה מצחיק? מה גיליתם שלא ראיתם קודם? צלמו סיפורים חדשים, משהו שקורה מול העיניים שלכם, אבל עכשיו אתם לא רק רואים, עכשיו אתם מצלמים כדי לספר לאחרים (אבל בעצם, אתם מצלמים כדי לספר לעצמכם). אפשר ללמוד מהתמונות שלכם מלא דברים, אבל מה שחשוב זה מה שאתם מרגישים. משחררים. מגלים.

אז מה יצא? תמונות מהחיים.

אתם אולי לא יודעים, אבל אחת הטעויות הכי מקובלות היא שאנשים אחרים רואים כמונו וחושבים כמונו עם דברים. הם לא. העין שלכם רואה ומבחינה בדברים שאחרים לא, והראש שלכם מפרש את הדברים אחרת. מה צריך לעשות? רק להחליט שמתבוננים ומספרים. תמונות מהחיים.

זהו, ככה מתחיל שינוי, או לפחות ככה לומדים לקבל את מה שיש. לא תשנו את העולם, אם לא תקבלו קודם את עולמכם, ואולי תשנו משהו באיך שהוא נראה. תמונות מהחיים.

לא תמיד חייבים ללכת ללמוד צילום, ללמוד פוטותרפיה, או כל מיני ניו אייג‘. צילום אינטואיטיבי, תמונות מהחיים. צלמו, תתעדו. הרגע הזה יקר מדי מכדי שתרשו לעצמכם לא לחיות אותו.

תודה שקראתם אותי. 

גלעד בנארי.