צילום מזווית אחרת

לא כולנו רואים את העולם באותה צורה. רופאים רואים ומבינים מצורת ההליכה של אנשים ברחוב דברים שאני לא רואה. עובדת סוציאלית רואה בצורה שאמא מחזיקה את היד של הבן שלה ברחוב הרבה יותר ממה שאני שם אליו לב. איש תאורה רואה קליפ מוסיקלי בטלווזיה ומבין מיד באיזה תאורה השתמשו ומאיזה זוויות. ארכיטקט מסתובב ברחובות ורואה בניינים כפי שאני מעולם לא ראיתי. אני מביט בצילום ורואה בו יותר מאחרים. איך? כולנו מביטים בצילום באותו אופן, אבל לא כולנו רואים את אותו הדבר. צלמים מתבוננים אחרת על המציאות. הם מריצים בראש תהליך ניתוח נתונים שונה מכל אחד אחר. אני אתן דוגמה: אני מלמד את תלמידי הצילום שלי על שלושה צירי חשיבה רלוונטים בצילום נושא -  1. הנושא עצמו - לבודד את הנושא, להתבונן באובייקט בצורה שמפרידה אותו מהסביבה שלו ומדגישה בו פרטים. 2. מהנושא לסביבה - הנושא במרכז התמונה, אך הסביבה או הרקע שלו מייצר הקשר וסיפור מסגרת.  3. מהסביבה לנושא - בין הצלם לנושא יש מרחק שבו נמצאת הסביבה. היא מייצרת הקשר ומסגרת שמוליכה אל הנושא. זאת בעצם העצמה של הנושא באמצעות הסביבה (הולכה, מיסגור, הבלטת צבע או טקסט

מי שמכיר אותי, יודע שבשנים האחרונות אימצתי גישה יותר רוחנית לחיים. הצילום הוביל אותי למקומות ריגשיים מאד והתמודדות עמוקה יותר עם החיים. זה התחיל כצפוי, כשהמצלמה נותנת לי את מה שאתם מצפים – ויזואליות, תחביב, ולייף סטייל, אבל פתאום הצילום הפך לדרך להתמודדות עם קושי, עם שיעמום, עם היעדר סיפוק, עם כאב, עם הרבה כאב. כן. לחיות כאן ועכשיו. כוחו של הרגע הזה. רגע מכריע. תמונות מהחיים. אבי נפגע קשה מאד בתאונת דרכים קשה ובלי להבין מה קורה נתלשתי מהחיים שלי. נתלשתי מהעבודה, מאשתי, מהילד שבדיוק נולד לי. שמתי את החיים על הולד, וחברתי לגור עם אמא שלי ולטפל באבי שהיה בתרדמת. הדרך שלי להתמודד היתה לצלם עד שהכאב היטשטש והמחשבות נעלמו בתוך כרטיס הזיכרון שבראשי. לא הייתי מודע למה שקורה לי, אבל הצילום היה האסקפיזם ששמר על השפיות שלי. הצילומים שלי היו מחויכים, הנפש ניסתה לאזן את מה שהמציאות התקשה לספק. הייתי מנצל כל הזדמנות ללכת ולצלם. לא היתה לי אג'נדה ניו אייג'ית. לא קיבלתי הדרכה של גורו, לא ראיתי פסיכולוג, לא עשיתי מדיטציות  ועל פוטותרפיה לא שמעתי. הכל קרה בדרך הטבע, כי כשאין בר

האיום הגדול ביותר על הצילום – טכנולוגית השפע כצלם, וכמורה לצילום, דיברתי על הנושא פעמים רבות בדיונים רבים. עדיין, לא ניסחתי לעצמי הבנה עמוקה וחד משמעית של הנושא, וספק אם אני אצא עם כזאת אחרי הדברים הבאים, אבל בואו ננסה. בעבר, צילום היה משמעותי יותר ממה שהוא היום, לפחות מנקודת מבט מסויימת. בעבר, רק בודדים תיפעלו מצלמה. כשאני אומר בעבר, אני חוזר 20 שנה אחורה, זה הכל. מצלמות היו תחביב יקר (ציוד, פיתוח, הדפסות) ומקצוענות אמיתית דרשה גם המון ידע. ידע בתפעול המצלמה (שלא היתה סלחנית וטעות בזמן הצילום משמעותה תמונה שהתפספסה), ידע באופטיקה וידע בחדר חושך וכימיקלים ושיטות עבודה.. כל זה הביא לכמות צוגבלת של צלמים שמכסים את עולמינו ובדרך כלל מתמקדת בצורך המעשי לכסות אירועים שדורשים תיעוד.  היו את המקצוענים, והיו חובבים, ומטיילים, ו"פוטו" שכונתי שבאים להצטלם בו בפורים. זהו. כמי שנולד בשנות ה 70 של המאה הקודמת אפשר להכניס את כל התמונות שצולמתי על גיל 16 לאלבום אחד, אולי שניים. כלומר, אולי 200 תמונות שמכסות 16 שנה מחיי.  קפיצה קטנה קדימה. מי שנולד בימים אלה יסגור את ה 200 התמו

שואלים אותי מה אני הכי אוהב לצלם.  נוף? אורבני? אנשים? אומנותי? אני חושב שאני הכי אוהב לצלם את מה שנדמה לי שרק אני רואה. ברור שאחרים גם רואים את זה, אבל אחרת. לכן אני רץ עם הסלוגן "צילום מזווית אחרת" כבר 15 שנה. לפעמים זווית, לפעמים קומפוזיציה, לפעמים פילטר או צמצם... העיקר להעביר בצילום משהו מעבר למה שהעין רואה. מה הטעם בלהיות צלם אם אתה משקף את העולם שכולם רואים? יש ערך בתיעוד, אבל צילום של מציאות הפך להיות הדבר הכי זמין מרגע שלכל תלמיד כיתה ג' יש מצלמה איכותית בכיס כל הזמן. צילומי החדשות הראשונים באינטרנט מצולמים בסלולרי של עוברי אורח כבר שנים... פעם זה היה מקצועי רציני להיות צלם חדשות. העולם הצילומי שלי אסקפיסטי. צורני. גרפי. הומוריסטי. לעיתים הוא אסתטי בלבד, לפעמים הצילום שלי מעביר ביקורת חריפה ופעמים הוא הולך לאיבוד בעננים פילוסופיים. הצילום שלי לא תמיד פופולרי, ולא תמיד מובן, אבל הוא משקף אותי. הוא המשך ישיר של הצורה שאני חושב ואיך שאני כותב. פעם כתבתי כי רציתי שיקראו אותי. היום אני מצלם כדי להרגיש שיש לי דיעה, והצילום נותן לי קול להביע א

הפעם, ברוח מעט אחרת.  מחשבות לא על היצירתיות של הצילום, אלא על החשיבות שלו. הצילום הזה מוכר יותר לחובבי האקטואליה, מאשר לחובבי הצילום. לכאורה, תמונה לא טובה במיוחד. חיתוך צפוף מסביב לדמויות הראשיות בתמונה שלא נותן מספיק " סיפור מסגרת " על המקום או הנסיבות. תאורה קונטרסטית שזורקת אור קשה על הדמויות. מבט הדמויות הוא למצלמה, כלומר הצלם עצמו "מעורב" בסיטואציה ולא רק מציג אותה, ולפיכך הוא משנה את התיעוד שלה מעצם הנוכחות שלו כצלם.  זה רק "לכאורה" הסיפור של הצילום. בפועל, זאת אחת התמונות החשובות בהיסטוריה של ישראל.  את התמונה צילם אלכס ליבק .  אלכס אולי ידוע יותר כ"צלם רחוב" שמפלרטט עם סיטואציות רחוב הומוריסטיות ונותן לנו שיקוף אירוני של החברה הישראלית, אבל בתקופה ההיא (1984) אלכס היה צלם עיתונות שצילם גם חתונות עד לא מזמן.  אז מה הסיפור של התמונה. הסיפור שלה זה הסיפור של קו 300. אז מה היה בקו 300? ב-12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה פלסטינים כבני 18, שבאו מרצועת עזה, חמושים בסכינים, על אוטובוס בקו 300 של "אגד", שנסע מתל אביב

לפני שאתייחס לנושא של הצילום, קחו שלוש דקות ותראו את הסרטון הבא: ראיתם? התפיסה שלנו מאותגרת מעצם ההיפוך. כלומר ההיפוך הוא לא רק "הפוך", אלא הוא אחר. לפני כמה שנים כתבתי מאמר ל  diyphotography  על הנושא. הנה 4 הסיבות שהיפוך תמונה מייצר משהו חדש. 1. מציאות אלטרנטיבית זה בדיוק כמו המציאות, רק מעט אחרת. יש משמעות נסתרת, שנייה, שמיוצגת על ידי צל, או השתקפות. סיפור בתוך סיפור. למעשה, התמונה ההפוכה מציגה סיפור שעומד בזכות עצמו . 2. סדר החשיבות של האלמנטים בתוך הקומפוזיציה.  הצלם מייצר סדר חשיבות חדש מעצם היפוך התמונה. ככה הוא יכול להפוך את הצל למרכז התמונה, או להוסיף טקסטורות לשמיים. מה שהיה משני, כמו הצל, הופך להיות הנושא המרכזי מרגע שהתמונה מוגשת לכם הפוך. 3. ההיפוך מוסיף לתהליך פיענוח התמונה.  התמונה לא מוצגת ומובנת כתמונה רגילה. יש אלמנטים מסויימים בתמונה שמוזרים לצופה. הדיאלוג בין התמונה והצופה בה הופך למורכב יותר. לפעמים זה שוליים של שלולית, ולפעמים מסגור של חלון בהשתקפות. הנקודה היא שהצופה מנסה להבין למה משהו נראה "ככה" ולא כמו

כמה מילים על צילום אווירה, או תמונות אווירה. אין הרבה הסבר או התייחסות רצינית לז'אנר הזה, אולי בגלל שהוא לא ז'אנר בפני עצמו, אלא גישה צילומית שיכולה לעבוד בכל ז'אנר. לא ראיתי מעולם קורס ללימוד צילום שמלמד "צילום אווירה" (אולי כדאי לעשות כזה) וזאת למרות שתמונות אווירה הן אולי הפופולריות ביותר בצילום. אם תעשו חיפוש בגוגל על הצילומים שנמכרו בהכי הרב הכסף בהיסטוריה תגלו שם את ריצ'רד פרייס ואנראס גורסקי בצילומי אווירה שנמכרו בכ 4,000,000$ כל אחד.  אז מה זה צילום אווירה ? בהגדרה הפשוטה שלי, הנושא של צילום אווירה לא מופיע בתוך התמונה. מה זה אומר? זה אומר שאף אחד מהמרכיבים בצילום לא מהווה את הסיפור המרכזי של התמונה. היא לא עוסקת בפרט שמופיע בה אלא בתחושה כללית שעולה מהתמונה.  היא לא עוסקת בפרט ספציפי, באדם מסויים, או מאפיינים פיזיים של מקום. היא מעבירה אצל הצופה תחושה ואסוציאציה. היא יכולה להראות פרטים, אבל בלי לתת את מאפיינים מדוייקים שלו, אלא ברמז (טישטוש, טקסטורות, אור). ברגע שאנחנו חווים מאפיינים מדוייקים אנחנו מפעילים את מה ש רולאן בארת קרא לו &quo

נתחיל בסיפור קצר.  שניים מסתובבים בג'ונגל. עוצרים ליד נחל קטן, מורידים נעליים ושמים את הרגליים בזרם הקריר, ונרגעים. לפתע אריה מגיח מהשיחים ומתבונן עליהם ממרחק קצר. אחרי קיפאון של רגע אחד מהם מושיט יד לנעליים וקושר טוב את השרוכים שלו. החבר שלו שואל אותו:"מה אתה עושה? אתה לא נורמלי? למה לך להתעכב על השרוכים, בוא נברח יחפים, אתה הרי לא הולך להשיג את האריה בריצה". אז הוא עונה לו: "אני לא צריך להשיג את האריה, אני רק צריך להשיג אותך".   העולם שאנחנו חיים בו מבוסס על תחרותיות, על הישרדות. אנחנו רגילים כל חיינו להיות בתחרות, גם אם אנחנו לא אנשים תחרותיים. כמעט ואין אפשרות אחרת. בעת הקדומה תחרות היתה באה לידי ביטוי בהישרדות. החזק שורד. כיום אנחנו בתחרות מלידה. בבית אנחנו מתחרים מול אחינו על תשומת לב של ההורים, ואז בבית הספר, ובין החברים. תחרות על איך שאנחנו נראים, על מקום עבודה, על להיות עובד מצטיין. תחרות על כסף ורכוש, תחרות על אהדה וסטטוס, ותחרות מול מתחרים על ליבה של אהבת חיינו. לא פלא שאנחנו תחרותיים, הסביבה מכריחה אותנו לזה. המציאות מכריחה. ת

 על זרם, אבנים וסלעים (או, האם  אפשר ללמוד יצירתיות?). חוכמה, או כל דבר שאנחנו יודעים, בעצם מבוסס על זיכרון . אם למדנו ושכחנו, הרי אנחנו כבר לא יודעים. כל מה שנזכור החל מטריוויה ועד נוסחאות ונתונים, זה סך הידע שלנו והכושר שלנו להסיק ממנו מסקנות. מה מייצר אצלנו זכירות גבוהה? בדרך כלל זאת רפטיציה, לחזור על משהו שוב ושוב עד שבעצם הוא הפך להיות "מתוכנת" בתוכינו. הפכנו אותו להרגל, לשיגרה, למשהו שלא נשכח. ככל שנחזור על משהו יותר פעמים אנחנו נהפוך למומחים. בין אם זה רכיבה על אופניים, נגינה על גיטרה, או פתירת משוואות מתמטיות.  אם כך, נחזור על משהו שוב ושוב, ונהיה מומחים. נפתח הרגלי חשיבה שיעזרו לנו לזכור ולדעת. דמיינו את המוח שלכם בזמן שאתם ילדים כנהר של מידע שזורם לכל הכיוונים. כל ידע שצברתם, וכל הרגל שרכשתם הם כאבנים בנהר שמתמקמות להן והמים זורמים סביבן. המומחיות שלנו תיוצג על ידי סלע גדול שמסיט את הזרם מסביבו. כל אחד מאיתנו, כאדם שונה על מסלול חיים שונה, ממקם אבנים אחרות, סלעים אחרים, במיקום שונה בנהר. עם השנים הנהר זורם בצורה אחידה מסביב לאבנים ולסלעים שהתו