קו 300 (או, על הצילום כמכונת אמת)

הפעם, ברוח מעט אחרת. 

מחשבות לא על היצירתיות של הצילום, אלא על החשיבות שלו.

הצילום הזה מוכר יותר לחובבי האקטואליה, מאשר לחובבי הצילום.

לכאורה, תמונה לא טובה במיוחד. חיתוך צפוף מסביב לדמויות הראשיות בתמונה שלא נותן מספיק "סיפור מסגרת" על המקום או הנסיבות. תאורה קונטרסטית שזורקת אור קשה על הדמויות. מבט הדמויות הוא למצלמה, כלומר הצלם עצמו "מעורב" בסיטואציה ולא רק מציג אותה, ולפיכך הוא משנה את התיעוד שלה מעצם הנוכחות שלו כצלם. 
זה רק "לכאורה" הסיפור של הצילום. בפועל, זאת אחת התמונות החשובות בהיסטוריה של ישראל. 

את התמונה צילם אלכס ליבק. 

אלכס אולי ידוע יותר כ"צלם רחוב" שמפלרטט עם סיטואציות רחוב הומוריסטיות ונותן לנו שיקוף אירוני של החברה הישראלית, אבל בתקופה ההיא (1984) אלכס היה צלם עיתונות שצילם גם חתונות עד לא מזמן. 

אז מה הסיפור של התמונה. הסיפור שלה זה הסיפור של קו 300.

אז מה היה בקו 300?
ב-12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה פלסטינים כבני 18, שבאו מרצועת עזה, חמושים בסכינים, על אוטובוס בקו 300 של "אגד", שנסע מתל אביב לאשקלון. במהלך פעולת החטיפה נפצע אחד מנוסעי האוטובוס. החוטפים החזיקו בנוסעי האוטובוס כבני ערובה ודרשו לשחרר תמורתם 500 מחבלים, אנשי פת"ח הכלואים בישראל. הם החזיקו ברשותם מזוודה וטענו כי מדובר במזוודת נפץ וכי לא יהססו לפוצץ אותה ולהרוג את הנוסעים. בדיעבד התברר כי המזוודה הייתה ריקה ומדובר היה באיום סרק. צה"ל והמשטרה עצרו את האוטובוס, כיתרו אותו, והשתטלתו על האוטובוס. כוח של יחידת מטכ"ל פרץ לאוטובוס והדיווח של הצבא היה שארבעת המחבלים נהרגו בעת ביצוע ההשתלטות. 

עד כאן המציאות, או המציאות עד שאלכס ליבק התערב. 

אלכס היה שם כצלם עיתונות. לא הצלם היחידי שהיה שם, אבל היחידי שצילם את התמונה הזאת. הוא צילם את התמונה ליד האוטובוס. הוא חשב שהוא מצלם פצוע שמפנים אותו מהאוטובוס. 
הוא צילם בלילה, בלי אור, אז באמצעות פלאש חיצוני הוא שיחרר צילום לתוך הדמויות שעברו על ידו. הוא לא בנה קומפוזיציה מתוחכמת, או שיקול דעת. הוא צילם, וזהו. 
נציגי שב"כ שראו שהוא צילם פנו אליו באגרסיביות וביקשו את הפילם. עד לרגע שזה קרה אלכס לא הרגיש שהתמונה זה הרגע צולמה היתה בעלת חשיבות מיוחדת. מרגע שדרשו ממנו את הפילם, הוא הבין שכנראה התמונה חשובה ממה שחשב. 

באינסטינקט ממזרי הוא סיפק להם פילם אחר, ולא את זה שהרגע צילם. את הפילם שהוא ציךם הוא יפתח יותר מאוחר במערכת עיתון "חדשות" ויבין מה הוא צילם. 

זאת היתה תמונת אחד המחבלים שהורד מהאוטובוס, וניתן לראות בתמונה בבירור – שהוא בחיים. בניגוד לדיווח של הצבא שכל המחבלים נהרגו, הנה תיעוד מצולם של מחבל שמחולץ מהזירה כשהוא בחיים, כפות על ידי 2 אנשי שב"כ. ועכשיו, הדילמה. מה עושים עם המידע הזה? 

עיתון חדשות החליט לפרסם את הידיעה (ללא הצילום המוכיח של אלכס), את האמת. הוא ניסה לעקוף את הצנזורה הצבאית וציטט לכאורה ידיעה מסוכניות זרות, ועדיין הצנזורה סגרה את העיתון למשך 4 ימים כצעד עונשין על עבירה על "חוק הצנזורה". 

רק שלושה שבועות אחרי התקרית, כשפרסומים נוספים תמכו בעובדה ששניים מהמחבלים נשארו בחיים אחרי השתלטות הצבא, ונהרגו למעשה בידי השב"כ לאחר האירוע, העיתון פרסם את הצילום של אלכס שבו ניתן לראות בבירור את המחבל החי בידיים של השב"כ הישראלי. הצילום היה הוכחה כמו בפסיקה של בית משפט. כל המכחישים נאלצו להודות באמת.
הפרשה התגלגלה שנים אחדות והביאה לגלי זעזוע בשב"כ. פגיעה של ממש באתוס וטוהר המידות של השב"כ, נסיונות טיוח והסתרה של פרטים. ההדים של הפרשה הגיעו גם לראשות המדינה (ממשלת הרוטציה של פרס ושמיר) והביאה לחקירות של יצחק שמיר על כך שהכל קרה בידיעתו (בית המשפט פסק שאי אפשר להוכיח את זה).  

עכשיו, 
אם לא היה צילום, עולם כמינהגו נוהג.
הצילום כעדות שאין עליה מחלוקת. הצילום ייצר, כמו באפקט הפרפר, מציאות חדשה. 
לא צילום יפה. לא צילום מצחיק. לא אסתטי וגרפי, ולא צילום שאפשר להתעמק בפרטים שלו.
פשוט צילום חשוב. צילום שנותן סטירה לשילטון שהתרגל לקבוע את הנרטיב ופתאום מגלה שהמציאות היא הנרטיב האמיתי, כי יש צילום שמוכיח את זה. 

אלכס ליבק המשיך לקריירה ארוכה ואיכותית. כ-10 שנים אחר כך עבר לצלם בעבור עיתון ה"ארץ" שאיתו הוא הכי מזוהה, וב 2003 זכה ב"פרס משרד החינוך לתרבות ולצילום". ב 2005 זכה בפרס ישראל, וב 2013 זכה בפרס מוזיאון ישראל על מפעל חיים. 

הוא פרסם כמה וכמה ספרים. צילומי רחוב שנונים שמראים את החברה שלנו מנקודת מבט ייחודית. 
הוא היה ההשראה הגדולה ביותר עלי, כשאני התחלתי לצלם. 

צילום הוא שפה.
בשפה יש מקום לסיפורים יצירתיים, ויש מקום חשוב, אולי חשוב אפילו יותר – לספר את האמת.

אלכס ליבק מספר על התצלום
פרשת קו 300 בוויקיפדיה
פודקאסט עם מיקי קרצמן שמספר על הצילום