צילום מזווית אחרת

  עצבות אחזה בי תוך כדי הליכה. זה היה יום ארוך. עוד יום ארוך. רוח צוננת של חורף חדרה דרך המעיל והאיצה את צעדיי לכיוון בייתי. לפתע שמעתי מישהו פונה אלי מצד ימין. על הספסל ישב לו גבר ופנה אלי. "ערב טוב אדוני, אולי אפשר לבקש ממך דבר מה?" אדם מבוגר, כבן 60, עטוף במעיל, כובע ברט, יושב שעון על מקל דק וארוך. מה אני יכול לעזור, אני שואל, מצפה לשמוע בקשה לכסף עבור ארוחה חמה. כבר מחשב בראש כמה כסף קטן יש לי בכיס, והאם נכון לתת לו ממנו. "שאל", אני אומר, "בבקשה" "תודה רבה אדוני. מה אתה יכול לספר לי על מה שאתה רואה?" "רואה איפה? למה אתה מתכוון?" השאלה שלו השאירה אותי מופתע מעט וחסר סבלנות. "מה אתה רואה משמאל, מהכיוון שממנו מנשבת לכאן רוח קרה?" הבטתי שמאלה להמשך הרחוב. "כלום. אני לא רואה שם כלום" "אין שם כלום, אתה לא רואה כלום?" לא הבנתי למה בדיוק הוא מתכוון ומה הוא מצפה שאתאר לו. לפתע התחוור לי שהאיש עיוור. המקל שעליו נשען היה מקל עיוורים מתקפל ממתכת. חוסר הסבלנות שלי התחלף ברצון אמיתי לעזור לו. "אני רואה פינת רחוב