צילום מזווית אחרת

זוכרים את מלחמת המפרץ?  היינו בלחץ ונחמן שי, כמרגיע הלאומי, היה מציע שוב ושוב שנשתה מים. זה לא היה מידע חדש, זה לא שינה את המפה, אבל היה משהו במסר הזה שאפשר לנו להירגע, וזה אולי הדבר הכי חשוב בימי מלחמה. מכירים את התחושה שלכם כשאתם צופים בסרט, והוא סרט רע, ובכל זאת יש שם סצנה שהיא טובה בעינכם? אולי שקיעה שצובעת את המסך בצבעים מהממים, סילואט של הזוג, האופן שבו המצלמה זזה... אולי הילוך איטי, או דיאלוג, או משחק מבריק של אחד השחקנים, או משפט שמישהו אמר וגרם לך לחשוב… משהו. זה לא עושה את הסרט כולו טוב, ועדיין יש משהו בדבר האחד הזה שהופך את הזמן שביליתם מול הסרט לראוי, לפחות מבוזבז. לא נהניתם, אבל לפחות הרווחתם את זה. מכירים את זה? אנחנו חיים כרגע בסרט רע. בסרט הרע הזה, בתקופה הרעה הזאת, אנחנו רוצים לספק לעצמנו את הסצנה הקטנה הזאת שלא תהפוך את כל הסרט לטוב, בוודאות, אבל לפחות תספק את התחושה הזאת שאתם מכירים מהסרט עם הסצנה האחת הטובה, הנחמה שלפחות יש את זה. אנחנו מחפשים להירגע, לשתות מים ופשוט להירגע. אני מציע תרגיל בשם "הליכה שקטה" הליכה שקטה היא הליכה ללא אלקטרוניקה, ללא סלולרי,

  לפני 4 שנים בדיוק נסלי ברדה פרסמה תוכנית של "אחד למיליון" פרק שלא יצא לי מהראש. לא בהכרח בגלל המקרה עצמו, אלא זוג צילומים שמספרים על משהו שלא ניתן להסביר. סיפור שככל שנתעמק לתוכו ונכיר במקריות, או בגורל, או במה שנבחר להאמין, עדיין לא נוכל להסביר זוג צילומים, סיפור של צילומים שאינו ברור ובלתי ניתן להסברה. אבל לפני שאגיע לצילום....  הסיפור הוא על שני זרים שנפגשו לגמרי במקרה, בתחנת אוטובוס. אחד נוסע בדרך לפסטיבל ערד והשני מאבטח אוטובוסים, והם מרגישים תחושה מוזרה של היכרות מוקדמת למרות שמעולם לא נפגשו. הזרים הם עופר בן 24, וליאור בן 19. קו החיים של עופר וליאור ממש מקביל למרות שאין ביניהם קשר. שניהם עובדים בעברם כמאבטחים, ואחר כך כדוגמנים. שניהם חוזרים בתשובה באותו הזמן, ואפילו באותו המקום (מכון מאיר). שני הזרים מגלים לאחר שנים של חברות שהתחילה במקרה, שהם בעצם שני אחים - ליאור ועופר. ליאור נולד כפג במשך שבעה חודשים כילד שלישי בבית, ומסיבות כלכליות נשלח לאימוץ. הוא חי בבית יתומים בחיפה עד גיל שלוש וחצי ונמסר להורים מאמצים בכרמיאל. ליאור לא הכיר את המשפחה הביולוגית, את האחים, והוא