צילום מזווית אחרת

שלום, קוראים לי גלעד בנארי. גלעד בנארי. כותב. מצלם. מורה.  פרשתי מכל העיסוקים שעשיתי בחיי. מכל הקריירות וההצלחות והכישלונות, כדי להיות צלם. איך זה קרה? זה סיפור למאמר אחר. העובדה שאני כותב היום כצלם, כאמן, היא הפלא הגדול. אז איך זה קרה? אז אולי לא שמעת עלי קודם. אולי הגעת לכאן בטעות, ואולי שמעת עלי וקראת אותי, וראית צילומים שלי. והרבה.. אתם מוזמנים להתבונן על צילומים שלי , אם תרצו, אבל חשוב לי להגיד ש"ב עולם הישן " בחיים לא הייתם נחשפים לצילומים שלי. אני רוצה לספר לכם סיפור על העולם הישן ועל העולם החדש, ובמקרה הסיפור שלי יושב בדיוק על הגבול שבינהם. אם הייתי מתחיל לצלם רק כמה שנים קודם, אף אחד מכם לא היה מכיר אותי. נולדתי לתוך הצילום הדיגיטלי. ליתק דיוק, לא אני נולדתי, אלא נולד לי בן בכור ב 2001, ולכן קניתי מצלמה דיגיטלית דווקא אז. אם הוא היה נולד ב 1999, כנראה שלא הייתי נולד מחדש, כצלם. יותם. הכל התחיל כשקניתי מצלמה כדי לצלם אותו... ב עולם הישן , זה שהיה לפני שהדיגיטלי הגיע, התמונות שהייתי מצלם היו מוצאות את עצמן באלבום המשפחתי וגם אם הן היו נפלאות ויצירתיות

קולנוע וצילום "סטילס" הם אחים מאותו אבא, מאד שונים, אבל עדיין אחים. הסרט המתמשך, לעומת הרגע הקפוא. שניהם עוסקים במציאות כפי שהמצלמה רואה אותה, אבל הפרשנות היא אחרת, וחוויית הצופה היא שונה. לעיתים אותה מצלמה בדיוק יכולה לצלם סטילס או לצלם סרט, אבל התוצאות יהיו מאד שונות גם עבור הצלם, ובוודאי שבעבור הצופה. המאמר הזה לא עוסק בהבדלים בין שניהם, אלא דווקא בצורה שבה צילום "סטילס" מקבל התייחסות בסרטים. בהשראה של צילום סטילס בקולנוע, והפוך. אני לא מתכוון לסרטים שעשו על אמנים או צלמים, זה שווה מאמר נפרד, אלא סרטים שיכולים להוות השראה ומחשבה מעמיקה על צילום סטילס. אז הנה המלצות על סרטים, שכל מי מחפש השראה בסטילס צריך להכיר, לטעמי. 1. קירות צדדיים   סרט ארגנטינאי רגיש ומצחיק. בחור מורכב, עם פוביות מהעולם שבחוץ, בוחר להישאר מול המחשב, לעבוד מהבית. הפסיכולוג שלו ממליץ לו לצאת החוצה, להשתמש בפוטותרפיה. לצלם מציאות שתעשה לו טוב, ( תהליך של Re-framing). סרט מקסים שממחיש את הכח של הצילום כמיינדפולנס, תשומת לב לכאן ולעכשיו ולהתבוננות מעמיקה. למי שמתעניין בצילום כפוטו

לפני שאני קופץ אל הכללים, בואו נתחיל בהקדמה מה זה צילום רחוב? כל צילום שמצלמים ברחוב הוא "צילום רחוב"? האם צילום בחוף הים יכול גם הוא להיות "צילום רחוב"? וויקיפדיה (החמוד כל כך) אומר שצילום הוא רחוב הוא " סוגת צילום שבה מצולמות סיטואציות אקראיות במקומות ציבוריים ".  רגע, חשוב להגיד וחשוב להבין שכל נושא ההגדרות לתוך קטגוריות הוא מאוס ודי מיותר. כל דבר ניתן לתייג ולקטלג לפי ראות עיננו. צילום של דמות על רקע נוף יכולה להיקרא "תמונת נוף"או "פורטרט" או "משפחתית" ויש שיגידו "תיעוד". ובכל זאת? צילום רחוב אינו פשוט צילום שמצולם ברחוב. לפי ההגדרה הזאת צילום שצולם בבית הוא "צילום בית", וצילום שצולם בים הוא "צילום ימי". זה לא עניין הלוקיישן שבו צולמה התמונה, אלא עניין המהות והגישה. הרחוב כזירה שבה מתרחשות סיטואציות. זה הרי צפוי שברחוב נראה כל הזמן אינטראקציות בין אנשים, וזה גם צפוי שברחוב, שהינו מרחב ציבורי, נוכל לצלם דברים באופן בלתי מתוכנן ואותנטי לחלוטין. זוהי ההגדרה הכי מדויקת לצילום רחוב שאני י

כצלם וכמורה אני נתקל בהרבה מקרים של חוסר הבנה וידע בתחום "מה מותר, ומה אסור" לנו כצלמים. האם מותר לצלם ברחוב גם כשאומרים לכם שלא? ומה עם לפרסם את התמונות של אנשים שצילמתם? ואם צילמתם ציור שמישהו צייר, האם זכויות היוצרים על הצילום שלכם בכלל? ומה קורה אם מישהו השאיל ממכם מצלמה וצילם איתה, למי שייך הצילום? ואם צילמתם בחתונה, האם התמונות של "החתן והכלה" שלכם? אז זהו אוסף תובנות חשובות על מה מותר, ומה אסור, ומהן זכויות היוצרים לצלמים לפי החוקים בישראל. הנה התהליך שבו התוכן המוצג לכם נכתב: 1. העלתי שאלות שאני שומע שוב ושוב, ונקודות שמבחינתי שווה היה להתעכב עליהן. 2. על כל שאלה עניתי מהידע הכללי שלי 3. חיפשתי סימוכין באינטרנט (חוקים בישראל, וחוק בינלאומי). 4. על מה שלא מצאתי התייעצתי עם חברים שהם עורכי דין בתחום הקניין הרוחני.  מבחינתי, אלה הם קווי יסוד להשכלה הכללית שלכם כצלמים השאלות והתשובות לא עונות על מקרים ספציפיים, אלא מהווים מסגרת הבנה כללית, וכך חשוב שתתייחסו אליהם.  חשוב מאד לציין, אני לא עורך דין ולא משפטן. המידע שצירפתי מבוסס על שנים של איס

אני יודע שההצהרה בכותרת המאמר היא שערורייתית. סוד האושר לא יכול להיות תלוי בדבר כל כך אלמנטרי כמו צילום. מצד שני, האנשים הכי מאושרים שפגשתי הם אמנים, וצלמים יצירתיים בפרט.. צילום, שעומד בבסיסי הפוטותרפיה (תרפיה באמצעות צילום), הוא כלי יעיל להתמודד אחרת עם המציאות. כמעט כל התאוריות בפסיכולוגיה מסכימות שסוד האושר תלוי בתהליכים פנימיים, בתוך האדם עצמו, ולא בעולם החיצוני שמקיף אותו. האיזון בין המוח והרגש. המצלמה היא הציר המרכזי שמחבר את העולם החיצוני לעולם הפנימי, ולפיכך עבודה מנטלית נכונה עם מצלמה מסוגלת להיות " סוד האושר ". אנחנו חושבים שאנחנו שולטים במחשבות, וברגש, אבל בפועל המחשבות והרגש שולטים בנו. הם מטלטלים אותנו ולוקחים מאיתנו את שיקול הדעת. האינטואיציה, אותן מחשבות שקטות שרצות לנו בראש, התת מודע, מנסה להיות חבר שלנו. הוא מנסה להגן עלינו מאיומים, להזהיר אותנו באמצעות דאגות, הוא מלטף לנו את האגו ורוצה שכולם יאהבו אותנו. אנחנו מתבוננים החוצה ורואים פחד וסכנות. למשל, בפסיכולוגיה חיובית (ענף בפסיכולוגיה העוסק בחקר האושר והשגשוג האנושיים) מאמינים בניסיון למצוא ו

רבים מאיתנו מכירים את הרצון לחזור מטיול לחו"ל עם תמונות יפות. זה לא מאד מסובך. אתה יכול להיות צלם חובב, ולצלם במצב אוטומטי, וזה ייראה מצוין.  הסיבה היא פשוטה, אם יפה בחו"ל, אז התמונות יפות.  אם זה נראה טוב בעין שלכם, צריך להתאמץ כדי שזה לא ייראה טוב בתמונה. אם כך, למה אנחנו לא תמיד מרוצים מהתמונות?  אולי.. אולי כי אנחנו רוצים להרגיש שתפסנו בצילומים שלנו משהו "אחר". לא רק את מה שראינו, אלא גם את מה שהרגשנו. לצלם את מה שאנחנו מרגישים זה כבר יותר מורכב.  אז בואו ננתח את זה.. לצלם את מה שהעין רואה, זה אותו הדבר כמו לתעד. יש לזה ערך גדול, ובטח שבטיול, אבל לפעמים אנחנו מחפשים להעביר בצילום יותר מזה. פרשנות. לצלם את איך שהרגשנו, או את הדבר שהיה נדמה לנו שאנחנו רואים, או להעביר בתמונה עד כמה התרגשנו... בשביל זה צריך לחדד את התובנה שניה לפני הקליק. להבין מה אנחנו מנסים להגיד, כדי לקחת את ההחלטות שיתמכו בהעברת המסר. כשאנחנו מגיעים לחו"ל אנחנו סובלים ממה שאני מגדיר כ" קללת התייר ". נניח בפריז, היום הראשון דומה במצלמות של כולם. הנה האייפ