צילום יצירתי הוא סוד האושר (או, על תפקיד הצילום בפסיכולוגיה החיובית)

אני יודע שההצהרה בכותרת המאמר היא שערורייתית. סוד האושר לא יכול להיות תלוי בדבר כל כך אלמנטרי כמו צילום. מצד שני, האנשים הכי מאושרים שפגשתי הם אמנים, וצלמים יצירתיים בפרט..

צילום, שעומד בבסיסי הפוטותרפיה (תרפיה באמצעות צילום), הוא כלי יעיל להתמודד אחרת עם המציאות. כמעט כל התאוריות בפסיכולוגיה מסכימות שסוד האושר תלוי בתהליכים פנימיים, בתוך האדם עצמו, ולא בעולם החיצוני שמקיף אותו. האיזון בין המוח והרגש. המצלמה היא הציר המרכזי שמחבר את העולם החיצוני לעולם הפנימי, ולפיכך עבודה מנטלית נכונה עם מצלמה מסוגלת להיות "סוד האושר".







אנחנו חושבים שאנחנו שולטים במחשבות, וברגש, אבל בפועל המחשבות והרגש שולטים בנו. הם מטלטלים אותנו ולוקחים מאיתנו את שיקול הדעת. האינטואיציה, אותן מחשבות שקטות שרצות לנו בראש, התת מודע, מנסה להיות חבר שלנו. הוא מנסה להגן עלינו מאיומים, להזהיר אותנו באמצעות דאגות, הוא מלטף לנו את האגו ורוצה שכולם יאהבו אותנו. אנחנו מתבוננים החוצה ורואים פחד וסכנות.

למשל, בפסיכולוגיה חיובית (ענף בפסיכולוגיה העוסק בחקר האושר והשגשוג האנושיים) מאמינים בניסיון למצוא ולטפח "חוזקות" - תכונות חיוביות וכישרון אנושי ולהפוך חיים הנחשבים "נורמליים" למספקים יותר.

הצילום היצירתי מחזק עוצמות. התהליך היצירתי הוא זיהוי התכונות הייחודיות שלך כצלם, הדברים שהופכים אותך לצלם ייחודי, והבלטה שלהן בתוך התהליך הצילום. המטרה המוגדרת היא לצלם תמונות שאף אחד אחר לא היה מצלם, לתעל את העוצמות שלך צילומים שיבליטו את הייחודיות שלך. ככל שאתה מחזק את הייחודיות שלך, הצילום שלך הופך ליצירתי יותר וההגשמה העצמית שלך מוצגת לראווה בתוך הצילומים שלך.
אגב, את רוב חיינו אנחנו מבלים בנסיונות לחזק את החולשות שלנו. את הציונים החלשים שבתעודה שקיבלנו.
אומנות וספורט הם המקומות שבו הציפייה שלך מעצמך היא קודם כל להתמקד בעוצמות שלך, במה שאתה עושה הכי טוב. זאת אחת הסיבות שאמנים וספורטאים חווים התעלות של אושר תכופות יותר מכל עיסוק אחר.

למשל, במיינדפולנס (התהליך הפסיכולוגי של הבאת תשומת לב לדברים שקורים סיבך בהווה) מדברים על התבוננות, על היכולות לחיות ברגע עצמו, לשים לב לדברים הקטנים שלא מקבלים את סדר העדיפות הנכון.

צילום הוא הזדמנות להתבוננות מעמיקה יותר
באמצעות המצלמה אתה לומד להתבונן על דברים שאתה רגיל לעבור לידם.
אתה מתבונן באחרים, בסיטואציות, במזג האוויר. אתה רואה צל, וצבעים בשלוליות, וקמטים בפניו של קשיש הופכים להיות יצירה. הזכות להתבונן וללמוד את העולם החיצוני ממקום פחות שיפוטי ופחות מרוכז בעצמנו היא היכולת לחיות בהווה, לתעד אותו. צילום הוא הקפאה של רגע, של ציר הזמן שאתה נמצא בו. אתה חי בהווה ומצלם בהווה, ויש לך זכות גדולה להיות מודע למה שקורה סביבך. אתה מזמין התרחשויות כצלם שמחפש את מה שמושך אותו (אם זה אנשים, או סיטואציות, או צילומי אבסטרקט, או צילומי נוף, טבע או חיות). לפני המצלמה לא היית ער לזה, ועכשיו אתה רואה את זה סביבך, ואפילו "מזמין את זה מהיקום".

למשל, הבודהה אמר: "דמיין שאתה נמצא בגן רחב ידיים ויפה, אבל בחשיכה גמורה. אף כי אתה נמצא בגן הנפלא ביותר אינך יכול ליהנות ממנו. הסיבה ברורה: אין אור." הצילום הוא הדרך להכניס אור לכל סיטואציה, לכל מציאות. 

צילום הוא הזדמנות לעשות ReFraming 
אתה בוחר כמה "אור" יש בפריים כמטאפורה. כלומר, אתה בוחר אם אתה מצלם תמונה שמחה או ביקורתית.. אתה בוחר את הפריים ואיך לצלם אותו. הפריים הוא רק מסגרת. הוא תפיסת המציאות שלנו. הצורה שבה אנחנו בוחרים לראות את מה שקורה סביבנו.
בדיוק כמו בתוך הראש והלב שלנו, גם המצלמה מכוונת לאותה התודעה. אנחנו נצלם את מה שאנחנו נבחר ונראה במה שנבחר את מה שנבחר לראות. אדם אחר יכול לראות באותו הפריים ממש, משהו אחר. כל מי שצילום מכיר את התופעה הזאת שגם אם שני צלמים בוחרים לצלם את אותו דבר, הם יצלמו אותו אחרת, ויפרשו את התמונה אחרת.
ככל שצלם יותר מחובר להחלטות שמשפיעות על הצילום, הצילום יותר יביע את נקודת המבט שלו.

Reframing הוא ההזדמנות להביט על אותו דבר, מנקודת מבט אחרת. להחליט שזבל ברחוב יכול להיות יצירת אומנות. שגרפיטי שמשחית את פני הבית הוא קריאה צבעונית לזכות הדיבור. שעודפי שומן מעצבנים על הגוף הם מה שעושה אותי יפה ומיוחד. היכולת שלנו כצלמים לקחת את המציאות, ותעד, ולהראות אותה אחרת, לא משנה רק עבור מי שיראה את התמונה, אלא מחלחלת לתודעה שלנו ועוזרת לנו להתבונן אחרת על העולם סביבנו.





כל צלם מכיר את התחושה שליוותה אותו בתחילת דרכו עם מצלמה. הסקרנות שהתפתחה, הפריימים שפתאום התחלתם לראות ולצלם בכל מקום. הגילוי של העולם שהסתתר לכם מתחת לעיניים ופשוט אף פעם לא ראיתם אותו (לדוגמה באבסטרקט, או מאקרו, או חשיפות ארוכות)

למשל, בספר Character Strengths and Virtues (ערכי יסוד בעוצמה האישית) הערך הראשון, והכי חשוב, הוא היצירתיות. היכולת לבחור נקודת מבט חילופית והיכולת לשמור על ראש פתוח לעולם שסביבנו (האחרים הם אומץ, אנושיות, צדק, איפוק והתעלות). 

הצילום שונה מכל זאנר אחר באומנות. צילום נשען על מציאות, וכדי לצלם אנחנו מכוונים את המצלמה אל עבר המציאות. אין לנו את הפריבילגיה שבזאנרים אחרים באומנות פשוט להמציא משהו חדש. אני לא יכול לכתוב סיפור דמיוני, או לצייר פילים עם רגליים של ג'ירפה. האמצעי להיות יצירתי בצילום הוא לבחור נקודת מבט אחרת על המציאות. למצוא דרך חדשה להתבונן על מה שכבר ראיתי והכרתי קודם. זאת המתנה של הצילום היצירתי, הוא לא רק מלמד אותנו יצירתיות, אלא נותן לנו להפעיל אותה על העולם המוכר סביבנו.

למשל ב NLP (ניתוב לשוני פיזיולוגי) מציעים שיטה ומיומנויות פסיכולוגיות שמטרתן יצירת השפעה ושינוי במחשבות, רגשות והתנהגויות ודרך זה שינוי של הרגלים, דפוסים ואוטומטים ורתימתם להשגת תוצאות רצויות. 

אני רוצה לצטט מהוויקיפדיה על ה NLP  –
המפה שונה מהשטח - הנחת יסוד בסיסית זו טוענת שהשטח - העולם האובייקטיבי הוא בלתי ניתן לתיעוד. כל אדם קולט ומפרט את העולם (השטח) באופן ייחודי, לכן לכל אדם יש מפה ייחודית (סובייקטיבית) בנוגע למציאות. בעיות רבות בתקשורת נוצרות בשל ההנחה המוטעית שניתן לתעד את המציאות באופן נכון (האופן בו אני קולט זאת) ושאר האנשים מעוותים את המציאות. כשמבינים שמדובר בראות סובייקטיבית, מפסיקים להתווכח ומתחילים להיפתח לשונות שיש בין הדעות והאנשים השונים. קבלה זו אין משמעותה הסכמה עם הצד השני, אלא הבנה שהמציאות מקבלת פרושים שונים בקרב אוכלוסיות ובקרב פרטים שונים. כך הוא הדבר בין הורים וילדים, בין גברים ונשים, בין אסיר לסוהר וכדומה.לפי ה-NLP ניתן ללמוד "להיכנס לנעליו" של האחר ולראות לרגע את "המפה" שלו. היכולת לראות את "המפה" של האחר מאפשרת פתיחות, קבלה ושיפור התקשורת.
זאת בדיוק המהות של כל מה שתיארתי עד כה. הצילום היצירתי והפוטותרפיה כשלוחה שיוצאת ממנו עוסקים בסובייקטיביות של כל אחד מאיתנו כלפי המציאות. יצירת מתודות ושיטות עבודה שמחברות אותנו לנקודת המבט שאנחנו מחליטים מראש שאנחנו רוצים שתהיה לנו. לקלוט שדרים מכלל החושים (ראייה, שמיעה, מישוש, ריח וטעם) לעבדם ולתרגמם לחוויות מנקודת המבט שלנו. ניתן ללמוד את הצילומים שלנו ולנתח מהן את הצורה שבה אנחנו רואים את הדברים ואת החוויות. ניתן לכוון אותנו לתיקון ושיפור באמצעות הכוונה צילומית אחרת.


אנחנו צופים בסרט על חיינו. לא שולטים בסצינות, "אני רק הגיבור המרכזי בתסריט של אלוהים". מה יקרה אם אנחנו נעבור למצב שליטה? ממצב של צופים בסרט של חיינו, נהפוך לתסריטאים שמספרים איך הגיבור מרגיש ומה הוא הולך לעשות... קחו מצלמה, תתחילו לספר את הסיפור בעצמכם.

לסיכום,
אני לא יודע אם אני יכול להגדיר את עצמי כאדם מאושר.
אני בטוח יותר מאושר ממה שהייתי לפני שהתחלתי לצלם. בטוח שאני מאושר יותר מחיי. ממשפחתי, מהזמן שאני מקדיש להם. 

אני מתרפק על מוסיקה, על צבע, על העולם שסביבי. אני הרבה יותר רגיש לשינויים סביבי, וזה משמח אותי מאד.
אני מתרגש לשמע קולות של גשם. לפעמים אני דומע כשאני מבחין בזוג מחובק או ידיים שנוגעות אחת בשניה.
אני יותר ער לרגשות שלי, בוחר ממה להתעצבן. למדתי לקבל סיפוק אדיר ממה שאני עושה, ומהמחמאות שאני מקבל.
אני מוביל אחרים לתהליכים דומים, וכל אחד שעושה שינוי תורם המון לסף האושר שלי.
אני מוצא אושר בצילומים של אחרים, בהחלטות שהם לוקחים.

אני עובר תהליך. עובד ולומד את עצמי ואת הסביבה שלי כל הזמן. מנסה לשנות את המקומות שבהם אני נכשל שוב ושוב.
זה אתגר, ואני מוצא את עצמי בכל יום מזהה עוד משהו שאני יכול לעשות אחרת, טוב יותר. אני ללא ספק מאושר יותר עם מצלמה.