צילום מזווית אחרת

  מה בסך הכל עושה צלם? העולם כבר מגיש לנו הכל, כל המידע שהצלם מצלם כבר נמצא שם, לעיניי כל. זה לא כמו בציור, שצריך לדמיין ולדייק בטכניקה ובביטוי הוויזואלי, כדי שאפשר יהיה להבין מה בציור. זה לא כמו בכתיבה שצריך לתסרט רעיון, לנסח, ולשלוט בציר הזמן, ולעניין בסגנון הכתיבה. זה לא כמו במוסיקה שצריך להמציא הכל החל מכלי, סאונד, לחן, תימלול, עיבוד, שירה, ביצוע. צילום זאת אומנות? מה בסך הכל עושה צלם? צילום של שקיעה יפה? השקיעה היפה היתה שם בלי קשר לצלם. צילום סיטואציה מצחיקה ברחוב.. טוב שהצלם ראה וצילום, אבל בוא לא נגזים עם הקרדיט. צילום פורטרט מרתק.. טוב שהיה שם אדם מרתק למראה, שיהיה את מי לצלם. צילום פרחים, מאקרו, נוף.. צריך להיות שם, צריך להגיב נכון, צריך לכוון מצלמה לכיוון הנכון וללחוץ בזמן. מה, זה כל מה שצריך לעשות? זאת לא שאלה קנטרנית, זאת שאלה לגטימית. מה בסך הכל עושה צלם? כולנו מצלמים, קטנים כגדולים. האם מה שמגדיר אותנו כצלמים זה הציוד שאיתו אנחנו מצלמים? אולי השליטה בטכניקה? בידע? או בכלל הידע בפוטושופ? מה בסך הכל עושה צלם? צלם מספר סיפורים. סיפורים על המציאות שעוטפת את כולנו. זאת לא...

  הטישטוש הזה, התחושה שהתמונה לא חדה. הרבה פעמים זה סימן לצילום שלא הצליח. המצלמה אמורה לצלם ברור, וחד, לא? אז לפעמים זאת המטרה של הצלם לטשטש בכוונה. להשאיר את הצופה עם תחושה ולא עם פרטים, עם הדמיון ולא עם המציאות. לתת לצופה מספיק כדי לגרות את הדמיון שלו לנסות ולהשלים פרטים, או לתת פתרון לחידה על מה הוא מביט. זה לא תמיד "עובד" למה? חשוב לתת לצופה תחושה שזאת לא טעות, שהטישטוש מכוון. האתוס של הצלם, שישיג את הקשב של הצופה, היא לשכנע אותו שהוא יודע מה הוא עושה. גם אם הצילום יפה, אבל הצופה חושב שהצלם לא מבין מה הוא עושה, הוא לא יתפתה לתת ליצירה את המקום הראוי לה. הוא יפתח קשב והתבוננות לראות את היצירה בעמוק הראוי לה. איך משיגים את הטישטוש? מה אפשר לטשטש ובאיזה אופן? האם צריך שמשהו בכל זאת יישאר חד? כמה טישטוש זה כבר יותר מדי טשטוש? אלה שאלות שהתשובות אליהן משתנות מצלם לצלם, ומצופה לצופה. כמה מופשט אתה יכול להיות ועדיין להרגיש שאמרת משהו? זה חלק מהשאלות של המסע היצירתי. הכי חשוב אף פעם לא להפסיק לשאול.

בין אם ככה מצאתם את הנושא שלכם במציאות, כמו מסדרון ארוך, חלון לנוף שצילמתם דרכו, או דלת שיוצאת מחדר חשוך. בין אם המסגרת היא נקודת הצצה שלכם אל הסיטואציה, והמתנתם לרגע מכריע שהכל יתיישב כמו שצריך במסגרת. בין אם אתם הבאתם את המסגרת בהחלטה להציץ דרך משהו, מבעד לצמחים, מעקה, או חריץ בספסל מסגרות מייצרות כח בתוך הקומפוזיציה. הן מייצרות "מסגרת בתוך מסגרת" סביב נושא הצילום. השימוש במסגרות מייצר יתרונות לצלם היצירתי 1. מיקוד מבט והכוונת הצופה היא מכוונת את עין הצופה בדיוק לנקודה שבה הצלם רוצה למקד את תשומת הלב, ויוצרת תחושת ודאות לגבי מוקד ההתרחשות. 2. הסרת הסחות דעת המסגרת הפנימית פועלת להסתרה של אלמנטים מסיחי דעת, כמסנן ויזואלי המבודד את הנושא המרכזי מכל רעשי הרקע שבסצנה. 3. שלוש שכבות עומק והפרדת שכבות צילום הוא מדיום דו-ממדי מטבעו. שימוש במסגרת ברקע הקדמי מייצר שכבות ברורות: קדמת במה (המסגרת), מרכז הבמה (הנושא) ורקע. השכבות הללו יוצרות אשליה של נפח, מרחק ותלת-ממדיות, ומאפשרות לצופה "לטייל" אל תוך הפריים. 4. הקשר, נרטיב וסיפור עלילה המסגרת הפנימית יוצ...

מִשְׂחוּק היא פעולה בה נעשה שימוש בטכניקות של משחקיות על מנת לשפר ביצועים בתחומים שאינם בהכרח קשורים למשחק עצמו. המשחוק מעודד אנשים לאמץ התנהגויות רצויות או להרחיב את השימוש בהן. לפני שאתן דוגמאות, רק אציין שזאת אחת התכונות החזקות ביותר בחוויה של הצילום, שבה המציאות היא מגרש המשחקים של הצלם, ואני ארחיב על זה בהמשך. הגיימיפיקציה יכולה לעודד אנשים לבצע מטלות שהם בדרך כלל תופשים כמשעממות, דוגמת מילוי סקרים, ביצוע קניות, מילוי טופסי מס, זריקת אשפה, התעמלות, וכדומה. למשל היוזמה המרתקת שזכתה להד נרחב בתחום התכנון העירוני, והכלכלה ההתנהגותית, התרחשה  במנצ'סטר, כשקברניטי העיר הגו רעיון מעניין להפוך את העיר לנקייה יותר, ולהפוך את התושבים לשותפים אקטיביים בניקיון העיר. כשפחי הרחוב הוחלפו לפחים חדשים. פח בצורת כוס חד פעמית, פחים שמציגים ספירה של האשפה, משמיעים צלילים בכל זריקה לפח, מציגים סקר דעות (אננס על פיצה - כן או לא, ליאם או נואל מאואזיס, אופנהיימר או ברבי) וכו׳  הפחים החדשים הופכים פעולה משעממת וסיזיפית למשחק. כשאנשים משליכים אשפה לפח שמפיק צליל של "תודה", נעימה מרגיעה, או א...

יצירתיות היא חדשנות, מקוריות, ועדיין לא תמיד היא מייצגת יעילות. אחרי הכל אפשר להביא לידי ביטוי חשיבה מקורית, ויצירתית, ועדיין - לא פרודוקטיבית בכלל לתהליך שאתה מנסה להשיג. בארגונים, כשמנסים לייצג חשיבה יצירתית, לא מעט זמן מתבזבז על רעיונות שלא יתקבלו, כי ההערכה היא שהם לא יעילים, ולא יקדמו את מטרת הארגון. אמנם בגופים מתקדמים, תמיד ינסו להכניס לתהליכי חשיבה גם כאלה שיזרקו רעיונות יצירתיים (שלא יתקבלו) אבל יפרו את החשיבה ויבחנו (ויאתגרו) גבולות של חשיבה קיימת. זה לא אומר שכל רעיון יצירתי שעולה, הוא גם כזה שיעבוד. אז הפעם אני רוצה להציג לכם דוגמה של יצירתיות עם ערך מוסף נהדר. חברת סקודה עשו מחקר מעניין.  עוד לפני שהם ייצרו מכוניות הם ייצרו אופניים ואופנועים.  סקודה פיתחו פעמון לאופניים. לכאורה לא עניין מאד מעניין. חברת ענק שמוכרת מכוניות במיליארדי דולרים ברחבי העולם פיתחה פעמון לאופניים... נו. אז במה מדובר? מצד אחד יש יותר ויותר רוכבי אופניים בערים פקוקות. זאת עובדה. כמות רוכבי האופניים: מתבצעות 1.5 מיליון נסיעות אופניים (יוממות) מדי יום בעיר לונדון מצד שני יש יותר ויותר אנשים...

  אני מבקש לספר לכם על סרט, לא כדי שתראו אותו. סרט שהוא וידאו תרפיה אפילו יותר ממה שהוא סרט. כמעט 5 שעות של ריפרוף בסרטים ביתיים שהוא צילום. את עצמו, טיולים, מזג אוויר מהמרפסת, פארקים, זמן משפחה… ועוד אין ספור הזדמנויות שכל אחד מאיתנו מתעד ומשמר לעצמו בחייו. מדי פעם טקסט מופיע על המסך כדי לתאר מקום או אירוע. הצלילים ברקע הם לפעמים קריינות של הבמאי שמתאר את האירוע, ולפעמים צלילים מוקלטים לא בהכרח מהצילומים שמוצגים. אין תסריט, אין מהות. יש הצצה ארוכה לפרספקטיבה של אדם מוכשר בתהליכי התבוננות. תהליך שאם הוא מצליח לשבור את ההתנגדות הבסיסית של האדם לקבל תמצית של רעיון, מסר, או מהות, הצופה מסכים לקבל הרהורים. אסתטיקה, הזדהות, מחשבות על החיים שלנו, על הרגעים הקטנים בחיים שברצף הופכים את החיים לחוויה. אף אחד מהרגעים לא מדהימים, אבל כמו שכותרת הסרט מציעה - האפקט המצטבר מאפשר לכל צופה לבחור לעצמו את הרגעים שתופסים אותו. כצופה, התקשיתי מאד להתנתק מהתחושה שעושים עלי ניסוי. אדון ג'ונאס, אתה באמת מתכוון להראות לי 5 שעות של סרטונים בייתיים ולטעון שזאת אומנות גבוהה או רעיון מקורי? זה כמו אדם שמ...