צילום מזווית אחרת

על החשיבות של החלל הריק שבתמונה, שנקרא גם Negative space. החלל השלילי הוא המרחב הריק שאתה משאיר בכוונה בתוך הפריים שלך. לכאורה, שטח מבוזבז שהיית יכול לנצל כדי להגדיל את האובייקט, או להוסיף בו פרטים נוספים, אבל , נותן מקום גם לאוויר, מספק שינוי בקנה מידה, ושם דברים בפרופורציה (במלוא מובן המילה). היפנים מספקים הסבר נפלא לחלל שלילי. נניח שתשים מדף ארוך על הקיר, ועל המדף תשים אגרטל. אם האגרטל באמצע המדף, הרי כל המדף מספק פתרון רק לאגרטל שמונח עליו וזה הדבר היחידי שאתה תראה על המדף. אם תניח את האגרטל בצד של המדף ותשאיר את כל שאר המדף ריק, הרי שחלק ממה ששמת על המדף הוא את החלל שמסביב לאגרטל, הרי הוא החלל השלישי. המדף מחזיק את האגרטל, ואת החלל שהשארת סביבו. כצופה, עכשיו חלוקת תשומת הלב נחלקת בין האגרטל והשטח הריק שעל המדף. אז מה זה ה-Negative Space? זהו החלל שלא תפוס על ידי הנושא הראשי. זה יכול להיות שמיים מעל לעץ, או הקיר מעל גרם מדרגות. החלל הריק מתעצם כשהצלם נותן לו רצף, כלומר לא מסביב לאובייקט, אלא ברצף ארוך לצידו אז מה מרוויחים מ Negative Space? הדגשת הנושא - שימוש נכון בחלל שלילי עוזר ל...

תופעת הסינסטזיה (Synesthesia) מוגדרת בעברית כעירוב או מיזוג חושים  התופעה אינה מאפיין נוירולוגי חריג, אלא גשר תודעתי המאפשר תפיסת מציאות עשירה ורב-ממדית. בספר "האישה ששמעה צבעים" מאת קלי ג'ונס, אנו נחשפים לסיפורה של האנה פליישמן, אישה החיה בגרמניה הנאצית וניחנה בתפיסה חושית ייחודית שבה מראות, צבעים וצלילים מתמזגים לחוויה אחת. עבור האנה, סינסטזיה לא הייתה מטרד, אלא מתנה קוגניטיבית שהרחיבה משמעותית את כלי ההערכה האמנותיים שלה. החוויה הזו יצרה עבורה מעגל סגור של הדדיות שבה הצליל קיבל נפח חזותי והמראה תורגם לסימפוניה קולית. בתקופה שבה דיקטטורה מחשבתית ניסתה להגדיר אמנות מודרנית ומופשטת כ"אמנות מנוונת", התפיסה הרב-חושית של האנה שימשה עבורה עוגן רגשי וכלי הישרדותי. היא אפשרה לה לפענח את הערך הפנימי הנסתר מן העין של יצירות מופשטות, לחוש את הכוח של הצבע כטונאליות נפשית, ולהגן בחירוף נפש על האמת החושית והחופשית שאי אפשר לצנזר. סינסטזיה ככלי התבוננות ופענוח אמנותי המדע המודרני מראה כי כולנו נולדים סינסטזים עם רשת קשרים מסועפת במוח. אף על פי שתהליך התבגרות טבעי גוזם חלק מה...

  ראשית, מהי נקודת הפתיחה? צילום כתיעוד טכני המצלמה כתיעוד פסיבי מאז המצאתו, הצילום נתפס ככלי מדעי ואובייקטיבי – מכשיר שמקפיא את המציאות כפי שהיא, ללא התערבות אנושית רגשית. המיקוד נמצא בחדות, בחשיפה נכונה ובדיוק טכני. זוהי רמת הבסיס: השתקפות נטו של העולם החיצוני. זאת המלכודת האובייקטיבית - התפיסה שצילום "מראה את האמת" גורמת לנו להתייחס לתמונה כמסמך ולא כיצירה. אבל האם מצלמה באמת רואה כמו בני אדם?  במאמר הזה נצא למסע קצר שבו נשבור את הגבול הזה ונבין איך צילום הופך מתשובה על "מה הצלם ראה", לשאלות, ולחוויה נפשית. תשובות מול שאלות צילום טכני / תיעודי - נותן תשובות עובדתיות מה הצלם ראה, איפה זה צולם, מי היה נוכח, ומה היה מזג האוויר המדויק ברגע הלחיצה אמנות - שואלת את הצופה שאלות שאלות עמוקות שמאתגרות את החשיבה, פותחות פצעים או מרגיעות, ונוגעות הישר ברגש הסובייקטיבי. האומנות על פי המילון -    יצירה והבעה של רעיונות, רגשות ויופי באמצעים ויזואליים או שמיעתיים אבל הגדרה זו משאירה אותנו עם סימן שאלה: מתי יצירה ויזואלית מצליחה באמת להביע מעבר למה שהעין רואה בפשטות? אומנות אי...