צילום מזווית אחרת

מי לא מכיר את הדמות הקטנה והזהובה, עם הצעיף המתנופף ברוח, העומדת על אסטרואיד זעיר?  "הנסיך הקטן", יצירת המופת של אנטואן דה סנט-אכזופרי, נתפסת לעיתים קרובות כספר ילדים תמים, אגדה קסומה לפני השינה. אך האמת היא שזהו אחד הספרים העמוקים, הפילוסופיים ומעוררי ההשראה שנכתבו אי פעם, המיועד בעיקר "למבוגרים, שהיו פעם ילדים". עבור צלמים, אמנים, ומחפשי דרך יצירתיים, "הנסיך הקטן" אינו רק סיפור. הוא מפת דרכים, קוד אתי ומניפסט לחיים מלאי השראה. הספר מזמין אותנו להשיל מעלינו את הציניות והקיבעון של "המבוגרים הרציניים", ולאמץ מחדש מבט מלא פליאה על העולם. אם נשכיל להתבונן ביצירה דרך עיניו של היוצר, נגלה שכל פרק בו טומן בחובו שיעור מרתק על מהות האמנות, וכוחו של הרגש המסתתר מאחורי הטכניקה. הנה כמה מהתובנות המרכזיות שאפשר לקחת מהמסע של הנסיך הקטן לעולם הצילום והיצירה שלנו אנטואן דה סנט - אכזופרי 1. "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד": לצלם רגש, לא פיקסלים זוהי אולי הציטוט המפורסם ביותר מהספר, והוא מהווה את הלב הפועם של הצילום האמנותי. התובנה לצילום: המצל...

על החשיבות של החלל הריק שבתמונה, שנקרא גם Negative space. החלל השלילי הוא המרחב הריק שאתה משאיר בכוונה בתוך הפריים שלך. לכאורה, שטח מבוזבז שהיית יכול לנצל כדי להגדיל את האובייקט, או להוסיף בו פרטים נוספים, אבל , נותן מקום גם לאוויר, מספק שינוי בקנה מידה, ושם דברים בפרופורציה (במלוא מובן המילה). היפנים מספקים הסבר נפלא לחלל שלילי. נניח שתשים מדף ארוך על הקיר, ועל המדף תשים אגרטל. אם האגרטל באמצע המדף, הרי כל המדף מספק פתרון רק לאגרטל שמונח עליו וזה הדבר היחידי שאתה תראה על המדף. אם תניח את האגרטל בצד של המדף ותשאיר את כל שאר המדף ריק, הרי שחלק ממה ששמת על המדף הוא את החלל שמסביב לאגרטל, הרי הוא החלל השלישי. המדף מחזיק את האגרטל, ואת החלל שהשארת סביבו. כצופה, עכשיו חלוקת תשומת הלב נחלקת בין האגרטל והשטח הריק שעל המדף. אז מה זה ה-Negative Space? זהו החלל שלא תפוס על ידי הנושא הראשי. זה יכול להיות שמיים מעל לעץ, או הקיר מעל גרם מדרגות. החלל הריק מתעצם כשהצלם נותן לו רצף, כלומר לא מסביב לאובייקט, אלא ברצף ארוך לצידו אז מה מרוויחים מ Negative Space? הדגשת הנושא - שימוש נכון בחלל שלילי עוזר ל...

תופעת הסינסטזיה (Synesthesia) מוגדרת בעברית כעירוב או מיזוג חושים  התופעה אינה מאפיין נוירולוגי חריג, אלא גשר תודעתי המאפשר תפיסת מציאות עשירה ורב-ממדית. בספר "האישה ששמעה צבעים" מאת קלי ג'ונס, אנו נחשפים לסיפורה של האנה פליישמן, אישה החיה בגרמניה הנאצית וניחנה בתפיסה חושית ייחודית שבה מראות, צבעים וצלילים מתמזגים לחוויה אחת. עבור האנה, סינסטזיה לא הייתה מטרד, אלא מתנה קוגניטיבית שהרחיבה משמעותית את כלי ההערכה האמנותיים שלה. החוויה הזו יצרה עבורה מעגל סגור של הדדיות שבה הצליל קיבל נפח חזותי והמראה תורגם לסימפוניה קולית. בתקופה שבה דיקטטורה מחשבתית ניסתה להגדיר אמנות מודרנית ומופשטת כ"אמנות מנוונת", התפיסה הרב-חושית של האנה שימשה עבורה עוגן רגשי וכלי הישרדותי. היא אפשרה לה לפענח את הערך הפנימי הנסתר מן העין של יצירות מופשטות, לחוש את הכוח של הצבע כטונאליות נפשית, ולהגן בחירוף נפש על האמת החושית והחופשית שאי אפשר לצנזר. סינסטזיה ככלי התבוננות ופענוח אמנותי המדע המודרני מראה כי כולנו נולדים סינסטזים עם רשת קשרים מסועפת במוח. אף על פי שתהליך התבגרות טבעי גוזם חלק מה...