צילום מזווית אחרת

פרנקו פונטנה (Franco Fontana) נפטר הלילה בגיל 92. פונטנה נחשב בעיניי (ולא רק בעיניי) לאחד מחלוצי צילום הצבע האמנותי ומאסטר בקומפוזיציה. בשנות השישים, כשהצילום האמנותי הקלאסי נשלט כמעט לחלוטין על ידי הגישה המסורתית של שחור-לבן, בחירה בצבע נחשבה לצעד נועז, וכמעט חתרני. השימוש בצבע נתפס אז פעמים רבות כנחלתם של צלמים מסחריים, צילומי פרסומות או חובבים. פונטנה ראה בו הזמנות למשהו אחר לגמרי. הוא לא חיפש אחרים שעשו את זה לפניו, שהשתמשו בצבע כמרכיב אומנותי. פונטנה הפך את הצבע לשפה העיקרית שלו. לא ככלי עזר להעתקת המציאות, לדיוק מה שעיניו ראו. הוא השתמש בצבע כמרכיב אקספרסיבי ועצמאי שנועד לעורר רגש ולברוא עולם. הצבע היה הנושא, לא הפרט. פונטנה הביא אל צילום הנוף גישה מינימליסטית, נקייה ומתוחכמת בצורה יוצאת דופן. במקום להתמקד בטקסטורות ובפרטים הקטנים והריאליסטיים של שדה או בניינים בעיר, הוא בחר לדלג מעליהם. עם המצלמה שלו, נופים כפריים ועירוניים כאחד הפכו למשטחים גיאומטריים של צבע עז, קווים חדים וצורות פשוטות.   באמצעות קומפוזיציות סגורות, מסגור פנימי קפדני וחיתוכים מדויקים, פונטנה בודד מקטעים מה...

לא צל, שהוא ההיטל שנופל מהדמות כתוצאה ממפגש עם מקור האור, אלא הצללית שהיא האובייקט עצמו, שהיא מפגש עם הדמות כשיש מאחוריה מקור אור שגורם לה להופיע חשוכה, ללא פרטים. הצללית (Silhouette) היא אחד הכלים העוצמתיים ביותר בארגז הכלים של הצלם. בניגוד לצילום המסורתי המבקש לחשוף את מלוא פרטי האובייקט, צילום צללית בוחר להשמיט את הפרטים, למחוק את הטקסטורה והצבע, ולהשאיר את הבמה כולה לקונטור, לצורה ולגיאומטריה הטהורה. כאשר משתמשים בה נכון, הצללית אינה רק היעדר אור, אלא נוכחות ויזואלית בולטת שמייצרת עניין עמוק בצילום יצירתי. מינימליזם (Minimalism): הצללית מפשטת את המציאות ומצמצמת אותה לקווים ולצללים בלבד. היעדר הפרטים מאפשר לצופה להתמקד בצורה הבסיסית של האובייקט, מה שמחזק את הקומפוזיציה והופך את הפריים לנקי, עוצמתי וקל לקריאה ויזואלית. יצירת מסתורין ונרטיב פתוח: הסתרת פני המצולם, ההבעות והפרטים הקטנים מייצרת תחושת מסתוריות. הצללית הופכת את האובייקט לדמות אוניברסלית, ומזמינה את הצופה להשלים את הסיפור בדמיונו. מי היא הדמות? לאן היא הולכת? העמימות הזו מעוררת סקרנות ומעמיקה את המעורבות הרגשית של הצופה....

בזמן אנחנו נאבקים על הזכות להשפיע, להביא לעתיד שאנחנו רוצים בישראל, לילדינו ונכדינו, אם נעבור לעדשה רחבה יותר, הרבה יותר, נבין שאנחנו עושים תוכניות ואלוהים צוחק. אני אוהב לסיים את קורס הפוטותרפיה שאני מלמד באוניברסיטה עם שיחה קצרה על הצילום המצורף.   ״נקודה כחולה חיוורת״ (Pale Blue Dot) שצולמה ב 1990. הצילום צולם על ידי קארל סייגן בגשושית וויאג'ר 1, וצולמה ממרחק של למעלה מ-6 מיליארד ק"מ, בו נראה כדור הארץ כנקודה קטנה על הרקע העצום של החלל. הנקודה הקטנה שאתם רואים, מעט ימינה למרכז התמונה, זה כדור הארץ שלנו. הצילום שצירפתי הוא גרסה מ 2006 של הצילום ההוא, של קאסיני מאותה נקודה, כשכדור הארץ באותו הגודל, ובאיכות הרבה יותר גבוהה.  קארל סייגן כתב טקסט חשוב, פילוסופי שמלווה את הצילום הזה.   רואים את הנקודה הכחולה הקטנה? הסתכלו שוב על הנקודה ההיא. היא כאן. זה הבית. אלו אנחנו.   עליה חיו את חייהם כל מי שאתם אוהבים, כלמי שאתם מכירים, כל מי שאי פעם שמעתם עליו, כל בן אדם שאי פעם היה. הסיכום של שמחתנו ויסורינו, אלפי דתות בטוחות בעצמן, אידאולוגיות ודוקטרינות כלכליות, כל צייד ומלקט...

  מה בסך הכל עושה צלם? העולם כבר מגיש לנו הכל, כל המידע שהצלם מצלם כבר נמצא שם, לעיניי כל. זה לא כמו בציור, שצריך לדמיין ולדייק בטכניקה ובביטוי הוויזואלי, כדי שאפשר יהיה להבין מה בציור. זה לא כמו בכתיבה שצריך לתסרט רעיון, לנסח, ולשלוט בציר הזמן, ולעניין בסגנון הכתיבה. זה לא כמו במוסיקה שצריך להמציא הכל החל מכלי, סאונד, לחן, תימלול, עיבוד, שירה, ביצוע. צילום זאת אומנות? מה בסך הכל עושה צלם? צילום של שקיעה יפה? השקיעה היפה היתה שם בלי קשר לצלם. צילום סיטואציה מצחיקה ברחוב.. טוב שהצלם ראה וצילום, אבל בוא לא נגזים עם הקרדיט. צילום פורטרט מרתק.. טוב שהיה שם אדם מרתק למראה, שיהיה את מי לצלם. צילום פרחים, מאקרו, נוף.. צריך להיות שם, צריך להגיב נכון, צריך לכוון מצלמה לכיוון הנכון וללחוץ בזמן. מה, זה כל מה שצריך לעשות? זאת לא שאלה קנטרנית, זאת שאלה לגטימית. מה בסך הכל עושה צלם? כולנו מצלמים, קטנים כגדולים. האם מה שמגדיר אותנו כצלמים זה הציוד שאיתו אנחנו מצלמים? אולי השליטה בטכניקה? בידע? או בכלל הידע בפוטושופ? מה בסך הכל עושה צלם? צלם מספר סיפורים. סיפורים על המציאות שעוטפת את כולנו. זאת לא...

  הטישטוש הזה, התחושה שהתמונה לא חדה. הרבה פעמים זה סימן לצילום שלא הצליח. המצלמה אמורה לצלם ברור, וחד, לא? אז לפעמים זאת המטרה של הצלם לטשטש בכוונה. להשאיר את הצופה עם תחושה ולא עם פרטים, עם הדמיון ולא עם המציאות. לתת לצופה מספיק כדי לגרות את הדמיון שלו לנסות ולהשלים פרטים, או לתת פתרון לחידה על מה הוא מביט. זה לא תמיד "עובד" למה? חשוב לתת לצופה תחושה שזאת לא טעות, שהטישטוש מכוון. האתוס של הצלם, שישיג את הקשב של הצופה, היא לשכנע אותו שהוא יודע מה הוא עושה. גם אם הצילום יפה, אבל הצופה חושב שהצלם לא מבין מה הוא עושה, הוא לא יתפתה לתת ליצירה את המקום הראוי לה. הוא יפתח קשב והתבוננות לראות את היצירה בעמוק הראוי לה. איך משיגים את הטישטוש? מה אפשר לטשטש ובאיזה אופן? האם צריך שמשהו בכל זאת יישאר חד? כמה טישטוש זה כבר יותר מדי טשטוש? אלה שאלות שהתשובות אליהן משתנות מצלם לצלם, ומצופה לצופה. כמה מופשט אתה יכול להיות ועדיין להרגיש שאמרת משהו? זה חלק מהשאלות של המסע היצירתי. הכי חשוב אף פעם לא להפסיק לשאול.

בין אם ככה מצאתם את הנושא שלכם במציאות, כמו מסדרון ארוך, חלון לנוף שצילמתם דרכו, או דלת שיוצאת מחדר חשוך. בין אם המסגרת היא נקודת הצצה שלכם אל הסיטואציה, והמתנתם לרגע מכריע שהכל יתיישב כמו שצריך במסגרת. בין אם אתם הבאתם את המסגרת בהחלטה להציץ דרך משהו, מבעד לצמחים, מעקה, או חריץ בספסל מסגרות מייצרות כח בתוך הקומפוזיציה. הן מייצרות "מסגרת בתוך מסגרת" סביב נושא הצילום. השימוש במסגרות מייצר יתרונות לצלם היצירתי 1. מיקוד מבט והכוונת הצופה היא מכוונת את עין הצופה בדיוק לנקודה שבה הצלם רוצה למקד את תשומת הלב, ויוצרת תחושת ודאות לגבי מוקד ההתרחשות. 2. הסרת הסחות דעת המסגרת הפנימית פועלת להסתרה של אלמנטים מסיחי דעת, כמסנן ויזואלי המבודד את הנושא המרכזי מכל רעשי הרקע שבסצנה. 3. שלוש שכבות עומק והפרדת שכבות צילום הוא מדיום דו-ממדי מטבעו. שימוש במסגרת ברקע הקדמי מייצר שכבות ברורות: קדמת במה (המסגרת), מרכז הבמה (הנושא) ורקע. השכבות הללו יוצרות אשליה של נפח, מרחק ותלת-ממדיות, ומאפשרות לצופה "לטייל" אל תוך הפריים. 4. הקשר, נרטיב וסיפור עלילה המסגרת הפנימית יוצ...