צילום מזווית אחרת

בראשית ברא ניספור נייפס את המצלמה. ראו זאת בני האדם ומהומה גדולה עלתה מן העם. "מה נעשה עם מכונת הקליקים הזאת?" ו "קנון או ניקון?" החלו להישמע בחדרי חדרים... ב 1835 נולדה המצלמה, ו 180 שנה אחרי תרשו לי לשרטט עבורכם 3 סוגי צלמים.  כשאנחנו מתחילים לצלם, כל אחד מהסיבות שלו, אנחנו עוד לא מפתחים את ההתנהגות הטיפוסית עם מצלמה. ככל שהמצלמה הופכת להיות כלי אינטואיטיבי וטבעי עבורנו, אנחנו מתחילים להשתמש בה באופן שמתאים לסוג ההתבוננות שלנו על הסביבה, ובעיקר, על פי התפקיד שהצילום משחק עבורנו. אם כן,  אני מציע חלוקה לשלושה סוגי צלמים ואתם בטוח נמנים על אחד מהם. ראשי התיבות מד"צ מייצגים את שלושת סוגי הצלמים לשיטתי. מלקטים, דייגים וציידים. חשוב לי להגיד, אני לא מנסה לקבוע סכמטית שאני יודע מי אתם. ברור לי שאני עושה הכללות כשאני מכניס את עולם הצלמים לשלוש קטגוריות בלבד, וברור לי שיש צלמים שמתחילים בקבוצה אחת ונעים עם הזמן לקבוצה אחרת. צלם שיודע שהוא לא מרוצה ויש לו מוטיבציה לשנות ולהשתדרג, יכול לנדוד בקלות לקטגוריה אחרת, אם ירצה. מטרת המאמר היא לנסות ולשים מראה

כשאנחנו מטיילים בחו"ל, רואים עולם, חווים אותו... האם בליבו של הרגע המזוקק הזה, באמת צריך מצלמה? השאלה הזאת פותחת נושא מרתק של זיכרון ויזואלי (Visual Memory). איך זה עובד? האם המצלמה מתפקדת כמתעדת, כזיכרון ויזואלי שממנו אנחנו מפתחים זיכרונות ארוכי טווח, או שאולי המצלמה מרדדת את החוויה ומנתקת אותך מהרגע עצמו? שמעתי מגוון דעות בנושא הזה, וכנראה שאין דיעה אחת נכונה מאחרות. אני מציע לקחת רגע וללמוד את הנושא, ואולי למצוא מה תפקיד המצלמה עבורכם, או במילים אחרות - האם כדאי לכם להיות הצלמים בטיול הבא? מחקר גדול ומקיף שהתפרסם לאחרונה (לינק למחקר מצורף בסוף הטקסט) מצביע על כך שאנחנו מצלמים בטיולים כמעט פי 3 ממה שצילמנו פעם. בעבר, בטיול רגיל (משפחתי) היינו מצלמים 24 תמונות ביום, וכיום 77 צילומים ביום. צלמים (גם החובבים שבנינו), שמטיילים על מנת לצלם, מצלמים לדעתי מעל 800 צילומים ביום. אנחנו מצלמים הרבה יותר ממה שצילמנו בעבר וזה לא רק הפעולה המכנית, זה אומר שזמן רב יותר מוקדש למצלמה ופעולת הצילום על חשבון "הנוכחות" ברגע עצמו, או עם האנשים שסביבכם. צילום הוא אקט אינדיבידואלי

צילום מקפיא את הזמן. מהירות תריס גבוהה במצלמה מקצועית יכולה להגיע ל 1/8000 משניה בודדת.. צילום לוקח שביב רגע ומקפיא אותו בעבור הצלם, המצולם ובעבור הצופה. יש לזה ערך הסטורי שנכון לאותו הרגע בדיוק, והחלטה רגשית של הצלם שזה הרגע להסב את תשומת ליבו למה שהוא צילם. לעומת צילום סטילס בצילום סרטים הזמן זז, והסרט עוקב אחרי המתרחש על ציר הזמן - החוייה של הצופה משתנה. אני מנסה להתייחס לצילום סטילס באופן פילוסופי, וברור לי שנדרשת, לפחות בחלק מהטכניקות, שליטה בעיבוד תמונה ומניפולציות בשכבות. אני מאלה שמאמין שצילום אמיתי עוסק באמת שנתפסה על ידי המצלמה ופחות בעיבוד שניתן לעשות בתמונות, כמו ש כתבתי כאן  ובכל זאת, אם הכל מתוכנן בקפידה בזמן הצילום ועיקר העבודה בעיבוד הוא ביצוע של משהו שכבר תוכנן בזמן הצילום, מבחינתי ניתן להתייחס לזה כחלק מאומנות הצילום. האם צילום יכול לרמות את הזמן? כן, כבר היום אנחנו עושים את זה. בוא נבדוק תשע דרכים ודוגמאות לרמות את הזמן 1. חשיפה ארוכה. חשיפה ארוכה במהירויות תריס איטיות, לוקחות פרק זמן מתמשך ודוחסות אותו לחלל תודעתי אחד. להבדיל מסרט שמריצים לנו מהר ומורכב

שלום, קוראים לי גלעד בנארי. גלעד בנארי. כותב. מצלם. מורה.  פרשתי מכל העיסוקים שעשיתי בחיי. מכל הקריירות וההצלחות והכישלונות, כדי להיות צלם. איך זה קרה? זה סיפור למאמר אחר. העובדה שאני כותב היום כצלם, כאמן, היא הפלא הגדול. אז איך זה קרה? אז אולי לא שמעת עלי קודם. אולי הגעת לכאן בטעות, ואולי שמעת עלי וקראת אותי, וראית צילומים שלי. והרבה.. אתם מוזמנים להתבונן על צילומים שלי , אם תרצו, אבל חשוב לי להגיד ש"ב עולם הישן " בחיים לא הייתם נחשפים לצילומים שלי. אני רוצה לספר לכם סיפור על העולם הישן ועל העולם החדש, ובמקרה הסיפור שלי יושב בדיוק על הגבול שבינהם. אם הייתי מתחיל לצלם רק כמה שנים קודם, אף אחד מכם לא היה מכיר אותי. נולדתי לתוך הצילום הדיגיטלי. ליתק דיוק, לא אני נולדתי, אלא נולד לי בן בכור ב 2001, ולכן קניתי מצלמה דיגיטלית דווקא אז. אם הוא היה נולד ב 1999, כנראה שלא הייתי נולד מחדש, כצלם. יותם. הכל התחיל כשקניתי מצלמה כדי לצלם אותו... ב עולם הישן , זה שהיה לפני שהדיגיטלי הגיע, התמונות שהייתי מצלם היו מוצאות את עצמן באלבום המשפחתי וגם אם הן היו נפלאות ויצירתיות

קולנוע וצילום "סטילס" הם אחים מאותו אבא, מאד שונים, אבל עדיין אחים. הסרט המתמשך, לעומת הרגע הקפוא. שניהם עוסקים במציאות כפי שהמצלמה רואה אותה, אבל הפרשנות היא אחרת, וחוויית הצופה היא שונה. לעיתים אותה מצלמה בדיוק יכולה לצלם סטילס או לצלם סרט, אבל התוצאות יהיו מאד שונות גם עבור הצלם, ובוודאי שבעבור הצופה. המאמר הזה לא עוסק בהבדלים בין שניהם, אלא דווקא בצורה שבה צילום "סטילס" מקבל התייחסות בסרטים. בהשראה של צילום סטילס בקולנוע, והפוך. אני לא מתכוון לסרטים שעשו על אמנים או צלמים, זה שווה מאמר נפרד, אלא סרטים שיכולים להוות השראה ומחשבה מעמיקה על צילום סטילס. אז הנה המלצות על סרטים, שכל מי מחפש השראה בסטילס צריך להכיר, לטעמי. 1. קירות צדדיים   סרט ארגנטינאי רגיש ומצחיק. בחור מורכב, עם פוביות מהעולם שבחוץ, בוחר להישאר מול המחשב, לעבוד מהבית. הפסיכולוג שלו ממליץ לו לצאת החוצה, להשתמש בפוטותרפיה. לצלם מציאות שתעשה לו טוב, ( תהליך של Re-framing). סרט מקסים שממחיש את הכח של הצילום כמיינדפולנס, תשומת לב לכאן ולעכשיו ולהתבוננות מעמיקה. למי שמתעניין בצילום כפוטו

לפני שאני קופץ אל הכללים, בואו נתחיל בהקדמה מה זה צילום רחוב? כל צילום שמצלמים ברחוב הוא "צילום רחוב"? האם צילום בחוף הים יכול גם הוא להיות "צילום רחוב"? וויקיפדיה (החמוד כל כך) אומר שצילום הוא רחוב הוא " סוגת צילום שבה מצולמות סיטואציות אקראיות במקומות ציבוריים ".  רגע, חשוב להגיד וחשוב להבין שכל נושא ההגדרות לתוך קטגוריות הוא מאוס ודי מיותר. כל דבר ניתן לתייג ולקטלג לפי ראות עיננו. צילום של דמות על רקע נוף יכולה להיקרא "תמונת נוף"או "פורטרט" או "משפחתית" ויש שיגידו "תיעוד". ובכל זאת? צילום רחוב אינו פשוט צילום שמצולם ברחוב. לפי ההגדרה הזאת צילום שצולם בבית הוא "צילום בית", וצילום שצולם בים הוא "צילום ימי". זה לא עניין הלוקיישן שבו צולמה התמונה, אלא עניין המהות והגישה. הרחוב כזירה שבה מתרחשות סיטואציות. זה הרי צפוי שברחוב נראה כל הזמן אינטראקציות בין אנשים, וזה גם צפוי שברחוב, שהינו מרחב ציבורי, נוכל לצלם דברים באופן בלתי מתוכנן ואותנטי לחלוטין. זוהי ההגדרה הכי מדויקת לצילום רחוב שאני י