לצלם ולשכוח (או להתבונן ולצלם אותו כדי לזכור)


כשאנחנו מטיילים בחו"ל, רואים עולם, חווים אותו... האם בליבו של הרגע המזוקק הזה, באמת צריך מצלמה?

השאלה הזאת פותחת נושא מרתק של זיכרון ויזואלי (Visual Memory). איך זה עובד? האם המצלמה מתפקדת כמתעדת, כזיכרון ויזואלי שממנו אנחנו מפתחים זיכרונות ארוכי טווח, או שאולי המצלמה מרדדת את החוויה ומנתקת אותך מהרגע עצמו?


שמעתי מגוון דעות בנושא הזה, וכנראה שאין דיעה אחת נכונה מאחרות. אני מציע לקחת רגע וללמוד את הנושא, ואולי למצוא מה תפקיד המצלמה עבורכם, או במילים אחרות - האם כדאי לכם להיות הצלמים בטיול הבא?

מחקר גדול ומקיף שהתפרסם לאחרונה (לינק למחקר מצורף בסוף הטקסט) מצביע על כך שאנחנו מצלמים בטיולים כמעט פי 3 ממה שצילמנו פעם. בעבר, בטיול רגיל (משפחתי) היינו מצלמים 24 תמונות ביום, וכיום 77 צילומים ביום. צלמים (גם החובבים שבנינו), שמטיילים על מנת לצלם, מצלמים לדעתי מעל 800 צילומים ביום.

אנחנו מצלמים הרבה יותר ממה שצילמנו בעבר וזה לא רק הפעולה המכנית, זה אומר שזמן רב יותר מוקדש למצלמה ופעולת הצילום על חשבון "הנוכחות" ברגע עצמו, או עם האנשים שסביבכם. צילום הוא אקט אינדיבידואלי שדורש ניתוק מהסביבה וריכוז. לעתים אפשר לראות את הטקס של הצילום בטיול בצורה מאד ויזואלית. כיכר עמוסת תיירים ובמרכזה משפחה שבה הילדים עומדים בקבוצה ליד האמא ומחכים בהעדר סבלנות מופגן עד שאבא (שפונה לכיוון ההפוך) יסיים עם הצילומים שלו. אגב, המחקר מעיד שרוב התמונות המשפחתיות בטיולים מצולמות על ידי האמא בטיול, ולא על ידי האבא.

במאמר שלי על הצילום בעידן השפע אני מתייחס לאובדן הערך של התמונה המצולמת כשיש כל כך הרבה מאלה. כשאנחנו מצלמים כל כך הרבה, אנחנו לא עוברים באותה צורה על התמונות שצילמנו, אנחנו לא מסדרים אותם באלבומים באותו אופן כמו שפעם סידרנו, וכל תמונה שהשתחררה לרשת החברתית כבר מקבלת "סיפורי משנה" שמנתקים אותה מהרגע של הצילום, שיהפוך להיות הזיכרון שלכם מהרגע. אם היינו מצלמים פחות וחושבים יותר, מתבוננים יותר, חווים יותר, ייתכן שהחוויה מהרגע היתה עוצמתית הרבה יותר.

יאיר ברק מגדיר בפודקאסט שלו (לינק לפודקאסט בסוף הטקסט) את הצילום כאקט של "ליקוט". בני אדם שונאים להיפרד ולכן הם מלקטים באמצעות המצלמה את הדברים שהם רואים, כי ייתכן שהם לא ייראו אותם יותר וזאת הדרך שלהם לא להיפרד מהרגע. לי זה נשמע מאד מכני, כמעט רובוטי, ובטח שלא נשמע כמו דרך לחוות באמת את הרגע.

המחקר מצביע על כך שהנופשים עסוקים עד כדי כך בצילום שלא ידעו לשחזר לאחר מכן איפה היו ומה גרם להם הנאה באתר בו צילמו. גם כאשר התבוננו בתמונות שצולמו, לא ידעו רוב הנשאלים לשחזר את החוויה באתר. הם פשוט היו עסוקים מדי בצילום ובחיפוש אחר התמונה המושלמת, זו שירצו להציג לחבריהם. פרופ' לינדה הנקל (Henkel), פסיכולוגית מאוניברסיטת פיירפילד שבקונטיקט מתייחסת לכך כ"שכחון צילומי". בעצם, אנשים סומכים על המצלמה שתתעד עבורם את הרגע, ומוותרים מראש על האפשרות לחוות את הרגע עצמו.

תופעה פסיכולוגית שנקראת "אפקט זייגרניק" גורסת שכל עוד משימה שאנחנו עוסקים בה לא הושלמה, אנחנו נזכור אותה לפרוטרוט, אך ברגע שהשלמנו את המשימה, אנחנו נוטים לשכוח אותה. הרי כך בדיוק עובד אפקט הצילום, הוא מאפשר לצלם להשלים את "המשימה" של הנוכחות שלו במקום, ומכאן שיקל עליו לשכוח את המקום ואת הרגע, שהרי המצלמה השלימה עבורו את המשימה ותיעדה את שראה.

קבלו עוד נתונים....
מחקר אחר שנערך בבריטניה גילה שמשפחה שיוצאת לחופשה מפסידה חמש שעות במצטבר תוך כדי חיפוש אחר התמונה המושלמת. כל צילום משפחתי מושלם דורש לפחות ארבעה נסיונות וזה נמשך כארבע דקות . אחד מכל 25 הורים הודה שנדרשות לפחות 15 דקות כדי ליצור את התמונה המשפחתית המושלמת. אחד מכל 14 הורים הודה שהוא מתקשה לשחזר חוויות משפחתיות בולטות כי היה עסוק בצילום.

אולי כל זה משתנה כי פעם צילמנו עבור האלבום המשפחתי, כדי לייצר זיכרון, והיום אנחנו מצלמים כדי לשתף ברשת חברתית, וכדי לייצר שיתוף מתוך אגו ורצון באהדה?
טוב, בואו נסיים לרגע עם המחקרים ונסכם את מה שהיה לנו כאן.
הרעיון הכללי ברור. אם בעבר צילום היה מייצג זיכרון, ולעיתים היינו בונים את הזיכרון ארוך הטווח שלנו מצילומים, כיום צילום עשוי להשיג את האפקט ההפוך ולנתק אותנו מהרגע עצמו ממגוון הסיבות שמניתי -
1. אנחנו מצלמים הרבה יותר תמונות מפעם
2. זמן רב מהטיול מוקדש לפעולת הצילום
3. הצילום מנתק את הצלם משאר המשפחה
4. אנחנו מייעדים את התמונות לרשתות חברתיות ולא לצורך הזיכרון
5. הצילום "מתעד" את המקום והרגע ומאפשר לנו לשכוח אותו ולהמשיך הלאה.

מצד שני...
מצד שני נמנים אנשים רבים, ואני בניהם.
אנחנו חווים את הרגע בצורה יותר מעמיקה, דווקא כשאנחנו חמושים במצלמה.
העבודה עם המצלמה לא שמה דגש עם התיעוד, אלא דווקא על הפרשנות שלי מהמקום. המצלמה מאפשרת לי להיות עסוק בתהליכי התבוננות מעמיקים הרבה יותר מאלה שהייתי חווה בלעדיה. הצבע של הדברים שאני רואה ואיך שהם משתלבים עם הדמויות. איך האור נופל על הקירות. המבטים של האנשים. התנועה הגרפית של הנוף. הטקסטורה של המדרכה. השילובים של הישן והחדש. האלמנטים שמבדלים את המקום ממקומות אחרים שראיתי..

המצלמה עבורי היא דרך לספר את הסיפור שלי, את החוויה שלי, והיא "מאלצת" אותי לחשוב, להתבונן, להיות נוכח!
אני מסכים עם כל המחקרים שאם המצלמה היא בתפקיד "יומן מסע" שמתעד כל מקום שהיינו בו, מה לבשנו ו"בואו נצטלם ביחד ליד השלט של המלון" היא בעצם משרתת את המטרה של "צלם ושכח". יחד עם זאת אני יודע שיש אנשים שהמצלמה היא הדרך שלהם להעצים את כל רגע, כל מקום, כל חוויה.

כשהובלתי פעם ראשונה קבוצת צלמים במסע "הצילום היצירתי" למרוקו המדריך הגאוגרפי של המסע, שמוביל טיולים למרוקו במשך שנים ארוכות, לקח אותי הצידה אחרי כמה ימים של טיול והטיח בי "אמת" חשובה. הוא טען שאני הורס למטיילים את הטיול. הוא טען שאני לוקח מהם את היכולת לחוות את מרוקו כשאני גורם להם להביט עליה דרך מצלמה. הוא טען ש"מרוקו האמיתית" זה לא הצילומים שלה אלא החוויות שאנשים חווים בלי מצלמה. אני זוכר שנבהלתי מעט. זה היה הטיול הראשון שהובלתי והוא הכניס בי פיקפוק. לא נתתי לחיוך של המטיילים ולהנאה המופגנת שלהם מהטיול לבלב אותי.. אולי אני באמת פוגע בחוויה שלהם?
במדבר הסהרה, באמצע הטיול, ביצעתי משוב. המטיילים התבקשו להביא צילומים שהם צילמו עד עכשיו ולשתף עם הקבוצה ואיתי, כדי לקבל משוב והכוונה ממני. הזמנתי את המדריך הגאוגרפי לשבת איתנו, ולראות מה אנשים מצלמים ומספרים. בסוף המשוב, אחרי כשעתיים שבהם ראינו את הצילומים ושמענו על החוויות, הוא ביקש לדבר בפני הקבוצה. הוא סיפר ששנים ארוכות שהוא מוביל את הטיול, והוא מעולם עוד לא ראה את מרוקו כמו שצילמו אותה בקבוצה. כל צילום הציג בפניו נקודת מבט אלטרנטיבית על מרוקו שהוא מעולם לא חווה ולא חשב עליה. הוא היה מרוגש וסיפר על השיעור החשוב שהוא למד ועל תפקיד המצלמה בעבור כל אחד מאיתנו. מאז, הוא מטייל עם מצלמה.

לצלם את הפרשנות שלך לרגע ולמקום. ברצלונה 2018 , במסגרת טיול צלמים לצילום יצירתי

מצלמה היא דרך לספר מה ראית, והיא גם דרך לספר מה חשבת.
אם אתה משתמש בה באופן "מלקט" אתה מפספס לגמרי את החיבור בין המקום והרגע לבינך.

אם אתה לא יודע להשתמש במצלמה באופן כזה, אתה יכול לפתח את תהליכי ההתבוננות, חשיבה יצירתית, או לוותר על המצלמה. אני בהחלט ממליץ לכל מי ש"לא יודע לעשות את זה" להוריד את המצלמה, ופשוט לחוות את הרגע.
לצלם ולשכוח זה פשוט עצוב.



למאמר של Psychological Science המפרט את תוצאות המחקר 
לכתבה של משה גלעד
לפודקאסט "משפחה גרעינית" בגל"צ שבה מתייחסים לכתבה של משה גלעד
לפודקאסט "עדות וזיכרון צילומי עם יאיר ברק"
אפקט זייגרניק
שיכחון צילומי - לצלם זה ההפך מלזכור


תגובות

  1. מעולה גלעד!! פשוט מעולה!!

    השבמחק
  2. מאמר מעולה.

    אני משתמשת במצלמה להביא את החוויה שלי, את הפרשנות שלי ואת הזוית המיוחדת.

    עבורי זו דרך להעצים את החוויה ולזכור את הרגע טוב יותר.

    נדיר שאצלם רק בשביל הצילום.

    השבמחק
  3. היה מרתק לקרוא!
    מאוד הזדהיתי עם נקודת המבט שלך. המצלמה מכריחה אותי להתבונן בניגוד להסתכל.
    זה קצת כמו ההבדל בין לשמוע ללהקשיב :)

    תודה!

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תרגיל האובייקט

צילום יצירתי הוא סוד האושר (או, על תפקיד הצילום בפסיכולוגיה החיובית)

סליחה, של מי הצילום הזה? (או, דברים שלא ידעתם על זכויות יוצרים וצילום)