צילום מזווית אחרת

היום, בדיוק לפני 35 שנה, 5/6/1989 , צולמה אחת מהתמונות האייקוניות בהסטוריה.  Tank Man במהלך מחאת הסטודנטים בבייג׳ין כנגד המשטר הקומוניסטי בסין. כמה ימים אחרי שאסרו על צוותי עיתונות להמשיך לסקר את האירוע, ויום אחרי שמאות מוחים נהרגו במהומות, טנקים נשלחו לכבוש את כיכר טייאנמאן חזרה מהמוחים.  אחרי כל המוות ברחובות היתה ציפיה לכניעה שקטה. טנקים חצו את הרחובות כשלפתע אדם מקומי נעמד מול הטנק הראשון וחסם את דרכו. סרטי הוידאו מראים אותו זז עם הטנק, חוסם אותו לכל כיוון שהוא ממשיך אליו. הירואי. אדם אחד מול שיירת טנקים.  אני רוצה לעצור שניה, לעבור לנקודת זווית אחרת, אל הצלם של התמונה.   סטיוארט פרנקלין שכב במרפסת של בית מגורים יחד עם עוד מחבריו בתקשורת שהתחבאו באזור כדי להמשיך ולספק סיקור עיתונאי. הוא היה צלם מטעם מגזין טיים האמריקאי. כשהוא ראה את הטנקים שחוצים, הוא תכנן את הצילום. בנה קומפוזיציה שעוקבת אחרי תנועות הטנקים ברחוב הריק. האוטובוס השרוף בצד מספר את מה שהיה כאן ממש לא  מזמן, וסימוני הכביש מספקים אוריינטציה שזה כביש עירוני, ולא שטח מלחמה, ואז אותו ״המורד האלמוני״...

  צילום יכול להיות מקום לברוח אליו, למצוא בו פרשנות אסקפיסטית לעולם הרועש, והוא יכול להיות בדיוק "הצד השני" של זה. צילום יכול להנציח ולהעצים את המכוער והבוטה שיש במציאות. בסרט "הקרב על אמריקה" (" Civil War ") מוצגת אמריקה דיסטופית, בעתיד הלא רחוק. הסרט מתמקד בקונפליקט פנים אמריקאי בעקבות תקרית של ירי המוני, שמובילה לסדרה של מאורעות שמחריפים את הפילוג בחברה האמריקאית עד כדי מלחמת אזרחים. העלילה עוקבת אחר דמויות שונות שמייצגות צדדים שונים בקונפליקט הזה, כולל צוות עיתונות שבו מודגשת דמות של צלמת דוקומנטרית המתעדת את המאורעות והנפגעים (קירסטין דנסט). כצלם, מצאתי את עצמי עוקב אחרי הסרט לא רק מבחינת העלילה, המשחק, הבימוי, וכל הדברים הרגילים, אלא דווקא על האופן שבו מוצג התפקיד של הצלם, גם בקידום העלילה, אבל גם מהצד הפסיכולוגי של הצלם, והפער מאיך שאני תופס צילום. חלק מחבריים הטובים ביותר בתחום הצילום הם צילומי עיתונות. הם מוצאים את עצמם בלב העימות, מביאים את הסיפור העיתונאי תוך סיכון חיים ממשי. יש רגעים בסרט שהצלמים משולים ללוחמים. בעוד הלוחמים יורים בנשק ומ...

הפעם, ברוח מעט אחרת.  מחשבות לא על היצירתיות של הצילום, אלא על החשיבות שלו. הצילום הזה מוכר יותר לחובבי האקטואליה, מאשר לחובבי הצילום. לכאורה, תמונה לא טובה במיוחד. חיתוך צפוף מסביב לדמויות הראשיות בתמונה שלא נותן מספיק " סיפור מסגרת " על המקום או הנסיבות. תאורה קונטרסטית שזורקת אור קשה על הדמויות. מבט הדמויות הוא למצלמה, כלומר הצלם עצמו "מעורב" בסיטואציה ולא רק מציג אותה, ולפיכך הוא משנה את התיעוד שלה מעצם הנוכחות שלו כצלם.  זה רק "לכאורה" הסיפור של הצילום. בפועל, זאת אחת התמונות החשובות בהיסטוריה של ישראל.  את התמונה צילם אלכס ליבק .  אלכס אולי ידוע יותר כ"צלם רחוב" שמפלרטט עם סיטואציות רחוב הומוריסטיות ונותן לנו שיקוף אירוני של החברה הישראלית, אבל בתקופה ההיא (1984) אלכס היה צלם עיתונות שצילם גם חתונות עד לא מזמן.  אז מה הסיפור של התמונה. הסיפור שלה זה הסיפור של קו 300. אז מה היה בקו 300? ב-12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה פלסטינים כבני 18, שבאו מרצועת עזה, חמושים בסכינים, על אוטובוס בקו 300 של "אגד", שנסע מתל אביב...