גיימיפיקציה (מִשְׂחוּק)/ Gamification
מִשְׂחוּק היא פעולה בה נעשה שימוש בטכניקות של משחקיות על מנת לשפר ביצועים בתחומים שאינם בהכרח קשורים למשחק עצמו. המשחוק מעודד אנשים לאמץ התנהגויות רצויות או להרחיב את השימוש בהן. לפני שאתן דוגמאות, רק אציין שזאת אחת התכונות החזקות ביותר בחוויה של הצילום, שבה המציאות היא מגרש המשחקים של הצלם, ואני ארחיב על זה בהמשך.
הגיימיפיקציה יכולה לעודד אנשים לבצע מטלות שהם בדרך כלל תופשים כמשעממות, דוגמת מילוי סקרים, ביצוע קניות, מילוי טופסי מס, זריקת אשפה, התעמלות, וכדומה. למשל היוזמה המרתקת שזכתה להד נרחב בתחום התכנון העירוני, והכלכלה ההתנהגותית, התרחשה במנצ'סטר, כשקברניטי העיר הגו רעיון מעניין להפוך את העיר לנקייה יותר, ולהפוך את התושבים לשותפים אקטיביים בניקיון העיר. כשפחי הרחוב הוחלפו לפחים חדשים. פח בצורת כוס חד פעמית, פחים שמציגים ספירה של האשפה, משמיעים צלילים בכל זריקה לפח, מציגים סקר דעות (אננס על פיצה - כן או לא, ליאם או נואל מאואזיס, אופנהיימר או ברבי) וכו׳
הפחים החדשים הופכים פעולה משעממת וסיזיפית למשחק. כשאנשים משליכים אשפה לפח שמפיק צליל של "תודה", נעימה מרגיעה, או אפילו צליל של קהל מריע, המוח מקבל דופמין – מה שיוצר התניה חיובית. התוצאה היתה שימוש ב 46% יותר בפחים ציבוריים.
המחקרים והתובנות הם חלק מתאוריית הכיף - The Fun Theory
היופי ב- The Fun Theory הוא שהיא מוכיחה ששינוי התנהגות לא חייב לעבור דרך "חינוך" או "ענישה", אלא דרך יצירת חוויות שגורמות לאנשים לרצות לעשות את הדבר הנכון מתוך הנאה.הנה כמה מהדוגמאות המפורסמות והמרתקות ביותר של יוזמות כאלו:
1. פסנתר המדרגות (The Piano Staircase)
אחד הניסויים המוכרים ביותר של "תיאוריית הכיף" בסטוקהולם. הבעיה היתה: אנשים בוחרים לקחת את המדרגות הנעות, מה שמוביל לעומס ולחוסר פעילות גופנית. הפתרון: המדרגות הרגילות הסמוכות למדרגות הנעות חופו בחיישנים שהפכו כל מדרגה לקליד פסנתר שמשמיע צליל כשהוא נדרך. התוצאה: 66% יותר אנשים בחרו במדרגות הרגילות לעומת המדרגות הנעות. זה מוכיח שאנשים מוכנים להשקיע מאמץ פיזי אם הפעולה עצמה הופכת למשחקית.
2. מיכל מחזור בקבוקים כמשחק וידאו באזורים שונים בעולם (למשל, יוזמות בסין ובאירופה), התקינו מכונות מחזור בקבוקים (Reverse Vending Machines) שמעוצבות כמשחק ארקייד.
הפעולה: כשאתה מכניס בקבוק, המסך מראה לך צבירת נקודות, משחקי "מטרה" או תחרות מול אחרים. הערך המוסף: מעבר לערך הסביבתי, המשתמש מקבל תגמול מיידי (דיגיטלי או לפעמים הטבה כספית קטנה), מה שהופך את המיחזור מהרגל משעמם, לבילוי חביב.
3. החזרת בקבוקים כ"מכונת מזל" (Lottery Bin)
ניסוי בסטוקהולם שחיבר בין מיחזור לבין תגמול מקרי. הפתרון: פח למחזור בקבוקים שהפך למכונת מזל. ככל שאתה ממחזר יותר, יש לך יותר "סיכויים" לזכות בפרס כספי קטן מהמכונה (שממומן על ידי הרשות העירונית או חברות פרטיות). ההיגיון: שימוש בעקרון ה-Variable Reward (תגמול משתנה), שדומה למכונות הימורים וגורם למוח שלנו להפריש דופמין בציפייה לזכייה.
4. אפליקציות בריאות וכושר הן החלוצות והמצליחות ביותר בשימוש בגיימיפיקציה (Gamification). הן לקחו פעולה בסיסית ומשעממת כהליכה – והפכו אותה לחוויה של התקדמות, תחרות ותגמול. עם מערכות תגמול והישגים (Achievements & Badges) זהו מנגנון ה-"Collectibles" מעולם המשחקים. האפליקציה מחלקת "מדליות" או "תגים" על הישגים שונים: "הלכת 10,000 צעדים ביום", "שברת שיא אישי", או "השלמת שבוע רצוף של פעילות".יש טבלאות הישגים ותחרות חברתית (Leaderboards), ואפילו שימוש בפחד מהפסד באמצעות רצפים של השגים (Streaks) ואובדן תגמול (Loss Aversion).
גם צילום יכול להפוך את העולם שסביבנו לכיף. יכול להפוך אשפה או חלודה, או אנשים - לחלקים בתוך סיפור חדש, ביטוי וויזואלי - להפוך טיול סתמי או זמן מבוזבז, לאוסף של רגעים וזכרונות והתחכמויות וויזואליות
כשאנחנו מצלמים, אנחנו בעצם עושים הופכים את השיטוט בעולם למשחק, מבצעים "Gamification" למציאות שסביבנו. אנחנו הופכים רחוב אפור, קיר מתקלף או הבעת פנים רגעית לערך אסתטי ופרשנות. הצילום מנטרל את ה"איום" או את ה"רעש" של העולם האמיתי והופך אותו למשהו אסתטי, מסודר וניתן לעיבוד – בדיוק כמו שמשחק וידאו לוקח את הכאוס של החיים ומכניס אותו לתוך חוקים לוגיים וגרפיקה יפה.
אגלסטון (William Eggleston) הגדיר את חוויית הצלם כדמוקרטיזציה של העולם, שבו אין אלמנט אחד יותר חשוב מהשני, וכולם שווים בעיניי הצלם, שמחפש למצוא עניין בכל דבר. להפוך משימות מפרכות, אולי מעצבנות או יומיומיות - למשחקיות.
ה
תגובות
הוסף רשומת תגובה