צילום מזווית אחרת

אחת הדרכים המשמעותיות ביותר לצקת "סיפור" לתוך צילום, היא לייצר "הולכת עין". שימו לב לתנועה שהעין שלכם עושה בתוך הצילום מהי "הולכת עין"? שמעתי הרבה מאד התייחסויות להולכת עין, ולצערי, לרוב, הן חלקיות בלבד. באנגלית לרוב מתייחסים לטכניקה כ Leading Lines אבל זאת אחת מהפעמים היחידות שההתייחסות בעברית מתאימה יותר מהכינוי באנגלית. הכינוי באנגלית מרמז על אחת מהטכניקות שבאמצעותה מוליכים את העין, אבל זאת לא הגדרת המטרה לשימוש, ורק האמצעי. כדי להסביר את נושא "הולכת העין" בצילום מבחינה פילוסופית, אני רוצה להדגיש הבדל משמעותי בין צילום לבין כתיבה . מה הקשר לכתיבה? רגע, תמשיכו לקרוא... בכתיבה, יושב הסופר ומתכנן את מהלך העלילה. הדמויות, והתפתחות הסיפור. הוא מתכנן ציר זמן שבו הקרוא יעקוב אחרי התפתחות הסיפור, ומדמיין את פענוח הסיפור בראשו של הקורא. זה מייצר עבור הסופר הזדמנויות לביסוס התהליך שבו הסיפור יובן, וכמובן שמייצר גם הזדמנויות לרצף בעלילה, התפתחות הדמויות, להפתעה (טוויסט בעלילה) ועוד. הסופר מנהל את תהליך הקריאה על ציר הזמן של הקורא. מה ק

והפעם, על גישה יצירתית, ולא בהכרח בצילום.  הם אומרים שלכל אחד יש מחליף. הם טועים. טכנית, ברור שאין וואקום, כל אחד שהולך, מישהו יחליף אותו, אבל זאת טעות לראות את זה כך. הגישה שלכל אחד יש מחליף, מקטינה אנשים, מקטינה את הייחודיות שלהם, מקטינה את הערך שלהם. לכל אחד יש ערך שאי אפשר להחליף. לכל אחד. לא תמיד לכל אחד יש מחליף הולם. הם טועים. אומרים עם ה NBA (ליגת כדורסל בארה"ב, למי שלא מכיר) שזאת ליגה של שחקנים. המנהלים לא קובעים, המאמנים לא קובעים, התקשורת לא קובעת.. השחקנים קובעים הכל. למה? כי אי אפשר להחליף את לברון ג'יימס ולקבל משהו אחר באותה רמה. כי אי אפשר להחליט שאם סטף קרי עצבן אותך, אתה תחליף אותו. אין לו מחליף. השחקנים בטוחים בעצמם, אי אפשר להחליף אותם. עכשיו נראה את מישהו מנסה לקבוע להם את הכללים. ב NBA אפשר להחליף מאמנים ובעלים, אבל הבעיה היא להחליף שחקנים. החיים לא פיירים. אתה לא מקבל את מה שמגיע לך, אלא את מה שיש לך מינוף להשיג. ואתה תשיג מינוף אם תמצא את הדבר שבו אי אפשר להחליף אותך. הם אומרים שלכל אחד יש מחליף, אבל הם טועים. אם אתה עובד בתוך הקופסה, בתוך המסגרת,

להיות יצירתי לא מותנה בכישרון. יצירתיות היא הכישרון עצמו! כולנו יצירתיים. אומנות או לא, כולנו יצירתיים. חלק מאיתנו יצירתיים בעבודה, חלק עם הילדים, חלק בצורה שבה הם מכינים אוכל, וחלק בצורה שבה הם מתמודדים עם כישלון.. כולנו יצירתיים.  אני לא אדע לפתור בעיה ברכב אם אתקע באמצע שומקום למרות שיהיו כאלה שיישבעו שאני האדם הכי יצירתי שהם פגשו. זה אומר שאני לא יצירתי? לא. זה אומר שאני לא יצירתי בפתרון בעיות מסוג זה. איש אחר, שאולי מעולם לא בירכו אותו במחמאה על כך, יהיה יצירתי מאד בפיתרון בעיות מוטוריות ובאילתור (מקגייוור סטייל) של חילוץ הרכב בתנאים מוגבלים.  לא כולנו יצירתיים באותו אופן, וטוב שכך - זה הבסיס למגוון העצום שאומנות ממשיכה לייצר ולחדש.  זה נכון, יש את אלה שחשיבה יצירתית קלה להם יותר. הם תמיד חושבים הפוך ותמיד מנסים לעשות דברים אחרת. זה, לפעמים, דופק אותם בחיים, אבל מאד עוזר להם בחשיבה יצירתית. אם הם מצאו בחיים אופק יצירתי, הם יודעים למנף את זה ולהיות מושאים להערצה. אגב, אם הם לקחו כמה החלטות שהובילו אותם לאופק שגרתי, הם עשויים ליפול קשה. הצורך הבלתי נשלט לנסות לעשות דב

איך אנחנו נראים כמישהו אחר מביט בנו? אנחנו יודעים, או חושבים שאנחנו יודעים, איך אנחנו נראים כשאנחנו מתבוננים על עצמנו, אבל אחד מהדברים שאנחנו חפצים בהם, זאת ניראות - שאחרים יראו אותנו, ויספרו לנו איך אנחנו נראים. צילום עושה את זה. צילום מספק לנו ניראות כי צילום לוכד בבת אחת כמה דברים לגבי המצולם - "לפני העדשה אני בעת ובעונה אחת מי שאני מאמין שהנני, מי שאני רוצה שזולתי יחשוב שהנני, מי שהצלם סבור שהנני, ומי שאותו צלם משתמש בו כדי להציג את מלאכתו." זה ציטוט של רולאן בארת (מחשבות על הצילום / 1980). חלקנו שונא להצטלם (אני בינהם), זה לא אומר שאנחנו לא רוצים ניראות. הניראות שלי מושגת כשאני מתבונן בתמונות שאני מצלם. אני רואה את ההחלטות שלי, את המצב רוח שלי, את הנרטיב שמושך אותי. אני מצלם מישהו אחר ואני רואה איך הוא מפקיד את עצמו בידיי, איך הוא מאמין שדרך נקודת המבט שלי הוא יגלה משהו שהוא אוהב על עצמו, או לפחות משהו חדש. יש לי חבורה, אתם יודעים ... קבוצת חברים קרובה, זה נפוץ בחוג המערות הגברי. בתור הצלם שבחברה, לעיתים קרובות יוצא לי לצלם מפגשים ואחר כך לשתף את האלבום ב

לא כולנו רואים את העולם באותה צורה. רופאים רואים ומבינים מצורת ההליכה של אנשים ברחוב דברים שאני לא רואה. עובדת סוציאלית רואה בצורה שאמא מחזיקה את היד של הבן שלה ברחוב הרבה יותר ממה שאני שם אליו לב. איש תאורה רואה קליפ מוסיקלי בטלווזיה ומבין מיד באיזה תאורה השתמשו ומאיזה זוויות. ארכיטקט מסתובב ברחובות ורואה בניינים כפי שאני מעולם לא ראיתי. אני מביט בצילום ורואה בו יותר מאחרים. איך? כולנו מביטים בצילום באותו אופן, אבל לא כולנו רואים את אותו הדבר. צלמים מתבוננים אחרת על המציאות. הם מריצים בראש תהליך ניתוח נתונים שונה מכל אחד אחר. אני אתן דוגמה: אני מלמד את תלמידי הצילום שלי על שלושה צירי חשיבה רלוונטים בצילום נושא -  1. הנושא עצמו - לבודד את הנושא, להתבונן באובייקט בצורה שמפרידה אותו מהסביבה שלו ומדגישה בו פרטים. 2. מהנושא לסביבה - הנושא במרכז התמונה, אך הסביבה או הרקע שלו מייצר הקשר וסיפור מסגרת.  3. מהסביבה לנושא - בין הצלם לנושא יש מרחק שבו נמצאת הסביבה. היא מייצרת הקשר ומסגרת שמוליכה אל הנושא. זאת בעצם העצמה של הנושא באמצעות הסביבה (הולכה, מיסגור, הבלטת צבע או טקסט

מי שמכיר אותי, יודע שבשנים האחרונות אימצתי גישה יותר רוחנית לחיים. הצילום הוביל אותי למקומות ריגשיים מאד והתמודדות עמוקה יותר עם החיים. זה התחיל כצפוי, כשהמצלמה נותנת לי את מה שאתם מצפים – ויזואליות, תחביב, ולייף סטייל, אבל פתאום הצילום הפך לדרך להתמודדות עם קושי, עם שיעמום, עם היעדר סיפוק, עם כאב, עם הרבה כאב. כן. לחיות כאן ועכשיו. כוחו של הרגע הזה. רגע מכריע. תמונות מהחיים. אבי נפגע קשה מאד בתאונת דרכים קשה ובלי להבין מה קורה נתלשתי מהחיים שלי. נתלשתי מהעבודה, מאשתי, מהילד שבדיוק נולד לי. שמתי את החיים על הולד, וחברתי לגור עם אמא שלי ולטפל באבי שהיה בתרדמת. הדרך שלי להתמודד היתה לצלם עד שהכאב היטשטש והמחשבות נעלמו בתוך כרטיס הזיכרון שבראשי. לא הייתי מודע למה שקורה לי, אבל הצילום היה האסקפיזם ששמר על השפיות שלי. הצילומים שלי היו מחויכים, הנפש ניסתה לאזן את מה שהמציאות התקשה לספק. הייתי מנצל כל הזדמנות ללכת ולצלם. לא היתה לי אג'נדה ניו אייג'ית. לא קיבלתי הדרכה של גורו, לא ראיתי פסיכולוג, לא עשיתי מדיטציות  ועל פוטותרפיה לא שמעתי. הכל קרה בדרך הטבע, כי כשאין בר

האיום הגדול ביותר על הצילום – טכנולוגית השפע כצלם, וכמורה לצילום, דיברתי על הנושא פעמים רבות בדיונים רבים. עדיין, לא ניסחתי לעצמי הבנה עמוקה וחד משמעית של הנושא, וספק אם אני אצא עם כזאת אחרי הדברים הבאים, אבל בואו ננסה. בעבר, צילום היה משמעותי יותר ממה שהוא היום, לפחות מנקודת מבט מסויימת. בעבר, רק בודדים תיפעלו מצלמה. כשאני אומר בעבר, אני חוזר 20 שנה אחורה, זה הכל. מצלמות היו תחביב יקר (ציוד, פיתוח, הדפסות) ומקצוענות אמיתית דרשה גם המון ידע. ידע בתפעול המצלמה (שלא היתה סלחנית וטעות בזמן הצילום משמעותה תמונה שהתפספסה), ידע באופטיקה וידע בחדר חושך וכימיקלים ושיטות עבודה.. כל זה הביא לכמות צוגבלת של צלמים שמכסים את עולמינו ובדרך כלל מתמקדת בצורך המעשי לכסות אירועים שדורשים תיעוד.  היו את המקצוענים, והיו חובבים, ומטיילים, ו"פוטו" שכונתי שבאים להצטלם בו בפורים. זהו. כמי שנולד בשנות ה 70 של המאה הקודמת אפשר להכניס את כל התמונות שצולמתי על גיל 16 לאלבום אחד, אולי שניים. כלומר, אולי 200 תמונות שמכסות 16 שנה מחיי.  קפיצה קטנה קדימה. מי שנולד בימים אלה יסגור את ה 200 התמו

שואלים אותי מה אני הכי אוהב לצלם.  נוף? אורבני? אנשים? אומנותי? אני חושב שאני הכי אוהב לצלם את מה שנדמה לי שרק אני רואה. ברור שאחרים גם רואים את זה, אבל אחרת. לכן אני רץ עם הסלוגן "צילום מזווית אחרת" כבר 15 שנה. לפעמים זווית, לפעמים קומפוזיציה, לפעמים פילטר או צמצם... העיקר להעביר בצילום משהו מעבר למה שהעין רואה. מה הטעם בלהיות צלם אם אתה משקף את העולם שכולם רואים? יש ערך בתיעוד, אבל צילום של מציאות הפך להיות הדבר הכי זמין מרגע שלכל תלמיד כיתה ג' יש מצלמה איכותית בכיס כל הזמן. צילומי החדשות הראשונים באינטרנט מצולמים בסלולרי של עוברי אורח כבר שנים... פעם זה היה מקצועי רציני להיות צלם חדשות. העולם הצילומי שלי אסקפיסטי. צורני. גרפי. הומוריסטי. לעיתים הוא אסתטי בלבד, לפעמים הצילום שלי מעביר ביקורת חריפה ופעמים הוא הולך לאיבוד בעננים פילוסופיים. הצילום שלי לא תמיד פופולרי, ולא תמיד מובן, אבל הוא משקף אותי. הוא המשך ישיר של הצורה שאני חושב ואיך שאני כותב. פעם כתבתי כי רציתי שיקראו אותי. היום אני מצלם כדי להרגיש שיש לי דיעה, והצילום נותן לי קול להביע א