ניראות (או צילום ה"אני")

איך אנחנו נראים כמישהו אחר מביט בנו?

אנחנו יודעים, או חושבים שאנחנו יודעים, איך אנחנו נראים כשאנחנו מתבוננים על עצמנו, אבל אחד מהדברים שאנחנו חפצים בהם, זאת ניראות - שאחרים יראו אותנו, ויספרו לנו איך אנחנו נראים. צילום עושה את זה.

צילום מספק לנו ניראות כי צילום לוכד בבת אחת כמה דברים לגבי המצולם -
"לפני העדשה אני בעת ובעונה אחת מי שאני מאמין שהנני, מי שאני רוצה שזולתי יחשוב שהנני, מי שהצלם סבור שהנני, ומי שאותו צלם משתמש בו כדי להציג את מלאכתו." זה ציטוט של רולאן בארת (מחשבות על הצילום / 1980).

חלקנו שונא להצטלם (אני בינהם), זה לא אומר שאנחנו לא רוצים ניראות. הניראות שלי מושגת כשאני מתבונן בתמונות שאני מצלם. אני רואה את ההחלטות שלי, את המצב רוח שלי, את הנרטיב שמושך אותי. אני מצלם מישהו אחר ואני רואה איך הוא מפקיד את עצמו בידיי, איך הוא מאמין שדרך נקודת המבט שלי הוא יגלה משהו שהוא אוהב על עצמו, או לפחות משהו חדש.

יש לי חבורה, אתם יודעים ... קבוצת חברים קרובה, זה נפוץ בחוג המערות הגברי. בתור הצלם שבחברה, לעיתים קרובות יוצא לי לצלם מפגשים ואחר כך לשתף את האלבום בין החברים. יש חבר אחד, שתמיד סופר כמה תמונות יש לו, לעומת סך התמונות. הוא רוצה להרגיש חשוב? רוצה לדעת אם הוא חשוב יותר מאחרים? מאוהב בעצמו? לא משנה הסיבה, הוא פשוט מחפש ניראות. לא במקרה זה אותו אחד שכשיש שקט בחדר, תמיד יהיה הראשון לדבר.

כמה דוגמאות שונות לגמרי שאני עושה סביב הנושא:

1. בקורס לצילום יצירתי שאני מעביר אני נותן לפעמים משימה לצילום פורטרט. אני מלמד את כל המאפיינים היצירתיים שבאמצעותם צלם יכול לשלוט על הצורה שבה הצופה יבין את התמונה ואת הדמות המצולמת. מה המשמעות של כל החלטה - זווית צילום, קומפוזיציה, חיתוכים, רקע, אקססוריז, טקסטורה, עומק שדה.. ועוד הרבה.. היתה רוח מאתגרת בכיתה. התלמידים כבר חשבו על מי הם הולכים לצלם כדי לספר סיפור מעניין, יצירתי... ואז המשימה שנתתי היתה לצלם פורטרט, אבל פורטרט עצמי. אתה גם הצלם, אבל גם המצולם, ואתה גם הצופה. פתאום, זה נהיה מסובך מאד. מה אני רוצה להגיד על עצמי? האם אני נבוך, האם אני ישיר? האם מותר לי להיות פחות יפה?
מצילום כזה מגלים הרבה על דימוי עצמי, על תדמית עצמית, וגם די הרבה על הניראות - של איך אני חושב שאני נראה לאחרים. 

2. בסדנת "צילום אינטואיטיבי" אנחנו עושים תרגיל פורטרט של "רושם ראשוני". קבוצה של אנשים שלא מכירים אחד את השני, והם גם לא צלמים מקצועיים, מצלמים עוד לפני ההיכרות הראשונה בקבוצה - פורטרט של פרטנר ששידכנו להם, מבלי שהם מכירים אותו. זה מתחיל בשיחה, שבה הם צריכים לספר למצולם (אותו הם צריכים לצלם) על הרושם הראשוני ממנו (מי הוא, במה הוא עוסק, מה מאפיין אותו) ואז לצלם אותו בצורה שממחישה את הרושם הזה.
התוצאה מפתיעה. מעבר לזה שיש הרבה דיוק ברושם הראשוני שאנחנו מקבלים אינטואיטיבית, באופן מפתיע גם רוב המצולמים מתחברים מאד לתמונה שצילמו אותם. היא מצליחה ללכוד משהו בניראות שלנו, שלא תמיד באה לידי ביטוי בתמונות שאנחנו מצולמים בהם בשיגרה.

3. בפוטותרפיה יש תרגיל נהדר.
אתם מתבקשים לצלם עשרות תמונות של חלקי הפנים השונים שלכם. לצלם מקרוב, בסלולרי, בלי פילטרים או אסתטיקה. לצלם את מה שקורה שם. אחר כך להדפיס, בשחור לבן, עשרות תמונות של חלקי הפנים.
בשלב הבא יושבים מול כל התמונות ומתחילים לחבר מחדש את הפאזל. עיניים, אוזניים, שיער, לסת, מבט, אף... אנחנו מייצרים קולאז חדש של הפנים שלנו, של איך שאנחנו נראים. אנחנו לא מנסים לשמר את הצורה של הפנים, כי אין דרך אמיתית לעשות את זה, אבל אנחנו מייצרים תמונה אמיתית של מה שאנחנו חושבים על עצמנו
תראו דוגמאות - 
אז מה לומדים מזה? המון. פסיכולוגיה. איפה העיניים, כמה פעמים כל חלק מופיע, מה תפקיד השיער בקולאז? 

הנה עוד אתר מרתק על הנושא 

אז מה אני אומר? 

ראשית, צילום שבו "אני" מופיע הוא משמעותי לי. הוא מציג את הניראות שלי, ללא קשר מה הייתי רוצה שהיא תייצג. מקומי בחבורה, איך אני נראה, אם אני שמח, אם מי שצילם אותי חשב שאני חשוב, שאני יפה.. 

שנית, צילום ש"אני" מצלם מספר לאחרים מה אני חושב עליהם. מה דעתי על מי שהם, ועל מה שאני רוצה לספר עליהם. 

שלישית, צילום יצירתי מאפשר לי לדבר בקול ייחודי. לספק למצולם נקודת מבט ייחודית מבחינתו על עצמו, וייחודית לי כמי שצילם אותו, 

התוצאה -
חיבור מיוחד בין המצלם למצולם.