צילום מזווית אחרת

  מאז שנסעת והשארת אותי פה, שמתי לב שהחיוך שלי הפך חמוץ . הסתובבתי כמו הגיבור הרשע, בקומיקס חתרני, שנלחם בסמיילימן ומביס אותו בכל החזיתות. אנשים התחילו להתרחק ממני, כי אף אחד לא אוהב חיוכים חמוצים והרגשתי בודד מאד . ואז פתאום חזרת . פחדתי לחייך לקראתך, כדי שלא תיעלבי מהחיוך, כמו האחרים. אבל כשנכנסת הביתה, כמו באינסטינקט מותנה, ישר חייכתי אלייך. את הפלת את התיק שלך, שקנינו בכיכר המדינה במקום לקנות אוטו, וצרחת. לא צריחה שהשאירה מקום לספק, צריחה של סיוט שמתגשם. אולי ידעת משהו שאני לא . "אני לא יודע מה קרה, זה התחיל כשנסעת" מלמלתי . זה יכול היה להיות אחרת, בסיטואציה אחרת, אבל באותו רגע זה לא נשמע לך כל כך רומנטי. הלכת להתקלח, התקשרת לכמה חברות וכמובן שגם לאימא שלך. שמעתי אותך מספרת להן איך עזבת אותי לכמה ימים והפכתי למפלצת עם חיוך מפחיד. סיימת את כל הסידורים והתיישבת לידי, מול הטלוויזיה . "וניסית לא לחייך?" שאלת אותי בטון אכפתי . "ניסיתי. וזה עובד מעולה, עד שאני מחייך " קמת להביא לעצמך משהו לשתות ואמרת: "אני חושבת שאתה צריך להיגמל מחיוכים לת