צילום מזווית אחרת

  היא התבוננה ובחנה כ 30 צילומים. היא הולכת וחוזרת. הדפסות בגודל 13*18 מפוזרות על גבי שולחן. מסקרן לה, יפה לה, והיא חוזרת ואומרת ״אני לא יודעת במה לבחור״ ההנחייה היתה פשוטה - תבחרי את הצילום שאת הכי מתחברת אליו. היא נוגעת, אוספת אחת, משחררת, מתלבטת. מסדרת את הצילומים שיהיו ישרים, בעיקר נוגעת באלה בשחור לבן. מורגש שהיא נמשכת לאלה בשחור לבן. בסוף, מרימה ומחזיקה את תמונת השחור לבן של האיש במוזיאון. התמונה הנבחרת היא לוקחת את הצילום איתה. מתבוננת עליו, כבר לא מתבוננת אחורה על שאר הצילומים. מרגיש לי שהיא שלמה עם הבחירה. התבוננות אני מתחיל בתהליך של חידוד ההתבוננות. נשאלות שאלות שמחדדות את המחשבה, את התהליך המושכל של ההתבוננות בתמונה. שאלות על קומפוזיציה, על אור, על תפקיד הרקע, על כיווני מבט, על נושא ונשוא… גם שאלות על רגש, על אסוציאציה.. ובסוף - השאלה הכי משמעותית - ״ תני לי כותרת ״ למה הכי משמעותית? כי בעצם זאת השאלה שסוכמת את כל התהליך לשורה תחתונה - הכותרת מסכמת גם את הפונקטום וגם את הסטודיום, גם את מה שהיה אינטואיטיבי, וגם את כל התובנות מההתבוננות המעמיקה. היא לוקחת 15-20 דקות. חו...

  עצבות אחזה בי תוך כדי הליכה. זה היה יום ארוך. עוד יום ארוך. רוח צוננת של חורף חדרה דרך המעיל והאיצה את צעדיי לכיוון בייתי. לפתע שמעתי מישהו פונה אלי מצד ימין. על הספסל ישב לו גבר ופנה אלי. "ערב טוב אדוני, אולי אפשר לבקש ממך דבר מה?" אדם מבוגר, כבן 60, עטוף במעיל, כובע ברט, יושב שעון על מקל דק וארוך. מה אני יכול לעזור, אני שואל, מצפה לשמוע בקשה לכסף עבור ארוחה חמה. כבר מחשב בראש כמה כסף קטן יש לי בכיס, והאם נכון לתת לו ממנו. "שאל", אני אומר, "בבקשה" "תודה רבה אדוני. מה אתה יכול לספר לי על מה שאתה רואה?" "רואה איפה? למה אתה מתכוון?" השאלה שלו השאירה אותי מופתע מעט וחסר סבלנות. "מה אתה רואה משמאל, מהכיוון שממנו מנשבת לכאן רוח קרה?" הבטתי שמאלה להמשך הרחוב. "כלום. אני לא רואה שם כלום" "אין שם כלום, אתה לא רואה כלום?" לא הבנתי למה בדיוק הוא מתכוון ומה הוא מצפה שאתאר לו. לפתע התחוור לי שהאיש עיוור. המקל שעליו נשען היה מקל עיוורים מתקפל ממתכת. חוסר הסבלנות שלי התחלף ברצון אמיתי לעזור לו. "אני רואה פינת רחוב...

הבוקר זה ה 1/1/2020. חיכיתי בסבלנות.  אתמול הסתיים לו עשור והמדיה התפוצצה מסיכומי עשור, ותחזיות לעשור הבא, אבל אני רציתי להגיד משהו אחר. העשור שהסתיים היה מצוין, והוא כבר חלק מהעבר. העשור שיהיה הוא אתגר שכדאי להתכונן אליו, אבל לא להשקיע בו אנרגיה על חשבון הרגע הזה. ממש עכשיו, מסביבכם, מתחבאות המון סיבות לאושר, סימנים של צמיחה והתפתחות. צריך לחשוב כמו מצלמה כי לראות אותם. להתבונן. רציתי לכוון אתכם להתבונן על הרגע הזה, לחשוב כמו מצלמה. המצלמה הופכת את הרגע הזה, לנצח. העין האנושית שלנו רואה הרבה יותר מהמצלמה, שנאלצת לעבוד תחת מגבלות.. העין שלנו רואה זווית יותר רחבה, מסוגלת לראות טווח דינמי יותר גדול, מסוגלת לראות עומק שדה עצום, ומספקת לנו הרבה יותר אינפורמציה. העין לא נאלצת לחלק את המציאות לחתיכות ומספקת לנו המון מידע. אז אם יש לנו כל כך הרבה אינפורמציה מהעין, למה שבכלל נרצה ונתלהב ממצלמה? רק העניין של התיעוד? יש דרכים קלות ופשוטות לתעד, זה לא הקסם של הצילום, זה לא מה שעושה ממנו אומנות שאנחנו תולים בסלון, וזה לא מה שעושה מצילומים אייקונים בהיסטוריה האנושית, ובהיסטוריה ה...

לכותרת של צילום יש תפקיד חשוב.  כותרת לצילום הופכת אותו ליותר מתמונה וויזואלית, הופכת אותו ל אומנות מושגית . כותרת מחברת אותי לשינויים שעולם הצילום עבר עם השנים. אני חושב שבעבר כותרת לצילום הייתה חשובה פחות.  צילומים הופיעו בתערוכה תחת "כותרת" של תערוכה, ולא הייתה להם כותרת משלהם. ייתכן שהם ליוו כתבה בעיתון, בספר, ולפיכך לא עמדו בזכות עצמם עם כותרת נפרדת. לעתים הכותרת הייתה מייצגת של "סיבת הצילום" כמו שם המצולם, או המקום שבו התמונה צולמה. העידן הנוכחי הפך את הנסיבות שבהן נחשפים לצילומים שלנו ללא פחות מהותיות. למשל ברשתות החברתיות, או בגלריה אינטרנט, או גלריה משותפת. אנחנו חיים בעידן שבו לכל צילום יש כוח משלו, ולא רק בקולקטיב שמחבר הרבה צילומים יחדיו. הכותרת היא חלק מהיצירה. לעתים הכותרת היא הטקסט הקליקבילי שמוביל אותך לתוך הצילום, ולא רק התיאור המצורף לצילום.  בעבר צלם התלבט בעיקר בעבודה הצילומית. כל יתר הצדדים בעבודתו בוצעו על ידי בעלי מקצוע מתמחים. לעומת זאת, כיום צלם מתבלט בעבודה הצילומית, בעריכה, בכותרת, וכמו כן במדיה המפרסמת, בהדפסה, במסגור, בחתימה...

בראשית ברא ניספור נייפס את המצלמה. ראו זאת בני האדם ומהומה גדולה עלתה מן העם. "מה נעשה עם מכונת הקליקים הזאת?" ו "קנון או ניקון?" החלו להישמע בחדרי חדרים... ב 1835 נולדה המצלמה, ו 180 שנה אחרי תרשו לי לשרטט עבורכם 3 סוגי צלמים.  כשאנחנו מתחילים לצלם, כל אחד מהסיבות שלו, אנחנו עוד לא מפתחים את ההתנהגות הטיפוסית עם מצלמה. ככל שהמצלמה הופכת להיות כלי אינטואיטיבי וטבעי עבורנו, אנחנו מתחילים להשתמש בה באופן שמתאים לסוג ההתבוננות שלנו על הסביבה, ובעיקר, על פי התפקיד שהצילום משחק עבורנו. אם כן,  אני מציע חלוקה לשלושה סוגי צלמים ואתם בטוח נמנים על אחד מהם. ראשי התיבות מד"צ מייצגים את שלושת סוגי הצלמים לשיטתי. מלקטים, דייגים וציידים. חשוב לי להגיד, אני לא מנסה לקבוע סכמטית שאני יודע מי אתם. ברור לי שאני עושה הכללות כשאני מכניס את עולם הצלמים לשלוש קטגוריות בלבד, וברור לי שיש צלמים שמתחילים בקבוצה אחת ונעים עם הזמן לקבוצה אחרת. צלם שיודע שהוא לא מרוצה ויש לו מוטיבציה לשנות ולהשתדרג, יכול לנדוד בקלות לקטגוריה אחרת, אם ירצה. מטרת המאמר היא לנסות ולשים מראה...

כשאנחנו מטיילים בחו"ל, רואים עולם, חווים אותו... האם בליבו של הרגע המזוקק הזה, באמת צריך מצלמה? השאלה הזאת פותחת נושא מרתק של זיכרון ויזואלי (Visual Memory). איך זה עובד? האם המצלמה מתפקדת כמתעדת, כזיכרון ויזואלי שממנו אנחנו מפתחים זיכרונות ארוכי טווח, או שאולי המצלמה מרדדת את החוויה ומנתקת אותך מהרגע עצמו? שמעתי מגוון דעות בנושא הזה, וכנראה שאין דיעה אחת נכונה מאחרות. אני מציע לקחת רגע וללמוד את הנושא, ואולי למצוא מה תפקיד המצלמה עבורכם, או במילים אחרות - האם כדאי לכם להיות הצלמים בטיול הבא? מחקר גדול ומקיף שהתפרסם לאחרונה (לינק למחקר מצורף בסוף הטקסט) מצביע על כך שאנחנו מצלמים בטיולים כמעט פי 3 ממה שצילמנו פעם. בעבר, בטיול רגיל (משפחתי) היינו מצלמים 24 תמונות ביום, וכיום 77 צילומים ביום. צלמים (גם החובבים שבנינו), שמטיילים על מנת לצלם, מצלמים לדעתי מעל 800 צילומים ביום. אנחנו מצלמים הרבה יותר ממה שצילמנו בעבר וזה לא רק הפעולה המכנית, זה אומר שזמן רב יותר מוקדש למצלמה ופעולת הצילום על חשבון "הנוכחות" ברגע עצמו, או עם האנשים שסביבכם. צילום הוא אקט אינדיבידואלי...

קולנוע וצילום "סטילס" הם אחים מאותו אבא, מאד שונים, אבל עדיין אחים. הסרט המתמשך, לעומת הרגע הקפוא. שניהם עוסקים במציאות כפי שהמצלמה רואה אותה, אבל הפרשנות היא אחרת, וחוויית הצופה היא שונה. לעיתים אותה מצלמה בדיוק יכולה לצלם סטילס או לצלם סרט, אבל התוצאות יהיו מאד שונות גם עבור הצלם, ובוודאי שבעבור הצופה. המאמר הזה לא עוסק בהבדלים בין שניהם, אלא דווקא בצורה שבה צילום "סטילס" מקבל התייחסות בסרטים. בהשראה של צילום סטילס בקולנוע, והפוך. אני לא מתכוון לסרטים שעשו על אמנים או צלמים, זה שווה מאמר נפרד, אלא סרטים שיכולים להוות השראה ומחשבה מעמיקה על צילום סטילס. אז הנה המלצות על סרטים, שכל מי מחפש השראה בסטילס צריך להכיר, לטעמי. 1. קירות צדדיים   סרט ארגנטינאי רגיש ומצחיק. בחור מורכב, עם פוביות מהעולם שבחוץ, בוחר להישאר מול המחשב, לעבוד מהבית. הפסיכולוג שלו ממליץ לו לצאת החוצה, להשתמש בפוטותרפיה. לצלם מציאות שתעשה לו טוב, ( תהליך של Re-framing). סרט מקסים שממחיש את הכח של הצילום כמיינדפולנס, תשומת לב לכאן ולעכשיו ולהתבוננות מעמיקה. למי שמתעניין בצילום כפוטו...