צילום מזווית אחרת

  הטישטוש הזה, התחושה שהתמונה לא חדה. הרבה פעמים זה סימן לצילום שלא הצליח. המצלמה אמורה לצלם ברור, וחד, לא? אז לפעמים זאת המטרה של הצלם לטשטש בכוונה. להשאיר את הצופה עם תחושה ולא עם פרטים, עם הדמיון ולא עם המציאות. לתת לצופה מספיק כדי לגרות את הדמיון שלו לנסות ולהשלים פרטים, או לתת פתרון לחידה על מה הוא מביט. זה לא תמיד "עובד" למה? חשוב לתת לצופה תחושה שזאת לא טעות, שהטישטוש מכוון. האתוס של הצלם, שישיג את הקשב של הצופה, היא לשכנע אותו שהוא יודע מה הוא עושה. גם אם הצילום יפה, אבל הצופה חושב שהצלם לא מבין מה הוא עושה, הוא לא יתפתה לתת ליצירה את המקום הראוי לה. הוא יפתח קשב והתבוננות לראות את היצירה בעמוק הראוי לה. איך משיגים את הטישטוש? מה אפשר לטשטש ובאיזה אופן? האם צריך שמשהו בכל זאת יישאר חד? כמה טישטוש זה כבר יותר מדי טשטוש? אלה שאלות שהתשובות אליהן משתנות מצלם לצלם, ומצופה לצופה. כמה מופשט אתה יכול להיות ועדיין להרגיש שאמרת משהו? זה חלק מהשאלות של המסע היצירתי. הכי חשוב אף פעם לא להפסיק לשאול.

בין אם ככה מצאתם את הנושא שלכם במציאות, כמו מסדרון ארוך, חלון לנוף שצילמתם דרכו, או דלת שיוצאת מחדר חשוך. בין אם המסגרת היא נקודת הצצה שלכם אל הסיטואציה, והמתנתם לרגע מכריע שהכל יתיישב כמו שצריך במסגרת. בין אם אתם הבאתם את המסגרת בהחלטה להציץ דרך משהו, מבעד לצמחים, מעקה, או חריץ בספסל מסגרות מייצרות כח בתוך הקומפוזיציה. הן מייצרות "מסגרת בתוך מסגרת" סביב נושא הצילום. השימוש במסגרות מייצר יתרונות לצלם היצירתי 1. מיקוד מבט והכוונת הצופה היא מכוונת את עין הצופה בדיוק לנקודה שבה הצלם רוצה למקד את תשומת הלב, ויוצרת תחושת ודאות לגבי מוקד ההתרחשות. 2. הסרת הסחות דעת המסגרת הפנימית פועלת להסתרה של אלמנטים מסיחי דעת, כמסנן ויזואלי המבודד את הנושא המרכזי מכל רעשי הרקע שבסצנה. 3. שלוש שכבות עומק והפרדת שכבות צילום הוא מדיום דו-ממדי מטבעו. שימוש במסגרת ברקע הקדמי מייצר שכבות ברורות: קדמת במה (המסגרת), מרכז הבמה (הנושא) ורקע. השכבות הללו יוצרות אשליה של נפח, מרחק ותלת-ממדיות, ומאפשרות לצופה "לטייל" אל תוך הפריים. 4. הקשר, נרטיב וסיפור עלילה המסגרת הפנימית יוצ...