צילום מזווית אחרת

זוכרים את מלחמת המפרץ?  היינו בלחץ ונחמן שי, כמרגיע הלאומי, היה מציע שוב ושוב שנשתה מים. זה לא היה מידע חדש, זה לא שינה את המפה, אבל היה משהו במסר הזה שאפשר לנו להירגע, וזה אולי הדבר הכי חשוב בימי מלחמה. מכירים את התחושה שלכם כשאתם צופים בסרט, והוא סרט רע, ובכל זאת יש שם סצנה שהיא טובה בעינכם? אולי שקיעה שצובעת את המסך בצבעים מהממים, סילואט של הזוג, האופן שבו המצלמה זזה... אולי הילוך איטי, או דיאלוג, או משחק מבריק של אחד השחקנים, או משפט שמישהו אמר וגרם לך לחשוב… משהו. זה לא עושה את הסרט כולו טוב, ועדיין יש משהו בדבר האחד הזה שהופך את הזמן שביליתם מול הסרט לראוי, לפחות מבוזבז. לא נהניתם, אבל לפחות הרווחתם את זה. מכירים את זה? אנחנו חיים כרגע בסרט רע. בסרט הרע הזה, בתקופה הרעה הזאת, אנחנו רוצים לספק לעצמנו את הסצנה הקטנה הזאת שלא תהפוך את כל הסרט לטוב, בוודאות, אבל לפחות תספק את התחושה הזאת שאתם מכירים מהסרט עם הסצנה האחת הטובה, הנחמה שלפחות יש את זה. אנחנו מחפשים להירגע, לשתות מים ופשוט להירגע. אני מציע תרגיל בשם "הליכה שקטה" הליכה שקטה היא הליכה ללא אלקטרוניקה, ללא סלולרי,

  לפני 4 שנים בדיוק נסלי ברדה פרסמה תוכנית של "אחד למיליון" פרק שלא יצא לי מהראש. לא בהכרח בגלל המקרה עצמו, אלא זוג צילומים שמספרים על משהו שלא ניתן להסביר. סיפור שככל שנתעמק לתוכו ונכיר במקריות, או בגורל, או במה שנבחר להאמין, עדיין לא נוכל להסביר זוג צילומים, סיפור של צילומים שאינו ברור ובלתי ניתן להסברה. אבל לפני שאגיע לצילום....  הסיפור הוא על שני זרים שנפגשו לגמרי במקרה, בתחנת אוטובוס. אחד נוסע בדרך לפסטיבל ערד והשני מאבטח אוטובוסים, והם מרגישים תחושה מוזרה של היכרות מוקדמת למרות שמעולם לא נפגשו. הזרים הם עופר בן 24, וליאור בן 19. קו החיים של עופר וליאור ממש מקביל למרות שאין ביניהם קשר. שניהם עובדים בעברם כמאבטחים, ואחר כך כדוגמנים. שניהם חוזרים בתשובה באותו הזמן, ואפילו באותו המקום (מכון מאיר). שני הזרים מגלים לאחר שנים של חברות שהתחילה במקרה, שהם בעצם שני אחים - ליאור ועופר. ליאור נולד כפג במשך שבעה חודשים כילד שלישי בבית, ומסיבות כלכליות נשלח לאימוץ. הוא חי בבית יתומים בחיפה עד גיל שלוש וחצי ונמסר להורים מאמצים בכרמיאל. ליאור לא הכיר את המשפחה הביולוגית, את האחים, והוא

  מינימליזם הוא לא בהכרח להגיד פחות, אלא להגיד יותר ממה שבאמת חשוב (לצלם). זה עיקרון חשוב בצילום היצירתי, לדעת לצמצם מהפריים את כל מה שלא משרת אותך, כי צריך לזכור שצילום זאת הגישה היחידה באומנות שמתחילה עם מידע מפורט, ולא עם "דף ריק" ודמיון שממלא אותו. לפיכך, מינימליזם, מעבר לזה שהוא זאנר אומנותי שאפשר לאהוב יותר, או פחות, הוא כלי תרגול מפלא להבנה של המהות בצילום יצירתי ולקיחת החלטות וויזואליות. הכלל הראשון שצריך לזכור הוא שמינימליזם יושב על קומפוזיציה. על הגדלת החלל השלילי מסביב לנושא המצולם. לא לשים את הנושא באמצע התמונה (מה שמצמצם את הספייס הנקי מסביבו) אלא לשים אותו בנקודה פינתית, ולהגדיל בהתאמה את החלל הנקי שסביבו. הכלל השני הוא צמצום במידע החזותי. ככל שיש פחות מידע חזותי (טקסטורה, כתמים, צבע, אנשים). ככל שניתן להבין את התמונה עם פחות מידע, הרי זה משובח. בדיוק כמו הסיפור הקצר ביותר שנכתב אי פעם - למכירה נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו. שינוי פרופורציה ופרספקטיבה. לשנות גודל מוכר של אובייקטים. אובייקט גדול שייראה קטן, אובייקט גדול שלא ניתן לצלם כקטן, להזיז הצידה, אובייקט גדול

למה שחור לבן? ואם שחור לבן, אז לצלם בשחור לבן, או לצלם בצבע ולהמיר לשחור לבן? שחור לבן מוריד הסחות דעת של צבעים ופרטים מיותרים שלא משרתים את המסר. שחור לבן הוא יותר גרפי, מבליט תכונות גרפיות של קווים וצורות גאומטריות שחור לבן מבליט תכונות של קומפוזיציה, הוא מפשט את המורכבות של תנועת העין בפריים ומסדר את המבט בפריים בצורה כזאת שיותר קל להבין את עקרונות הקומפוזיציה. ומה לגבי שחור לבן בזמן הצילום, או אחרי, בעריכה? יש הבדל? כצלם, אם אני מרגיש שהפריים הבא ״מתאים״ להיות בשחור לבן, וזה סטייט אוף מיינד שאני ממליץ לכל צלם (לחשוב על זה לפני הקליק) אני מעביר לשחור לבן. הפלא ופלא, פתאום, בשחור לבן, אני רואה הרבה יותר דקויות של התייחסות. קומפוזיציה, אור, תכונות גרפיות… אני יכול לא רק לדמיין אלא לראות את התוצאה מתבשלת לי מול העיניים. זה משנה באופן דרמטי את החוויה שלי כצלם ומשכלל באופן דרמטי את האופן שבו אני בונה את תפיסת העולם שלי על שחור לבן. כשטבח מבשל, תיאורטית הוא יכול להוסיף תבלינים למזון אחרי שהוא כבר מבושל, או להוסיף בזמן הבישול. ההבדל העיקרי הוא שאם הוא מוסיף בזמן הבישול הוא יודע בדיוק מה ה

  Light my fire הלהיט הגדול של the doors הוא השיר הראשון שכתב רובי קריגר. הראשון שהוא ניסה לכתוב בחייו. ג׳ים מוריסון שלח את חברי הלהקה לחזור עם משהו שהם כתבו ורובי קריגר, הגיטריסט של הלהקה, חזר עם השיר הראשון שהוא כתב בחייו והלהקה זכתה בתהילת עולם, עם שיר שכבש את המקום הראשון במצעדים, והוא ללא ספק הלהיט הכי גדול שלה עד היום, ופרץ עבורה את הדרך לפופולריות שנמשכת עד היום. Citizen Kane האזרח קיין הוא הסרט הראשון שאורסון וולס אי פעם כתב וביים. הסרט שנחשב בעיניי רבים כטוב ביותר בכל הזמנים, הוא הסרט הראשון שעשה היוצר שלו. בסרט יש משחקי פוקוס חדשניים, צילומים מזוויות לא שגרתיות (בעיקר מלמטה, מה שדרש מהאולפנים לבנות תקרה) ועלילה שלא מסופרת באופן כרונולוגי, יש שימוש בוואן שוט (One shot) שהיה חדשני מאד בטח תוך כדי שימוש במעברי פוקוס כחלק מהאופן שבו בעלילה מתקדמת. Psycho Killer דיוויד ביירן עף מבית הספר לאומנות שבו למד, ובגיל 23 השיר השני שהוא אי פעם כתב הפך להיות מה שהגדיר את הקריירה שלו עד היום, בגיל 70, כשאז הוא הקים את להקת ראשים מדברים וכתב את psycho killer שהפך להיות אחד השירים הגדולים

  דברים שאפשר ללמוד מצילום על גמישות מחשבתית אתה עומד מול עץ, או אדם, או פח אשפה. אתה יודע בדיוק מול מה אתה עומד. מה המשמעות שלו, התפקיד שלו, הערך שלו בעיניך. הוא גבוה, מכוער, מיותר, מרגש.. הכל ברור לך. ואז אתה מתכופף, מסתובב, מציץ מאחורי פרחים, משנה מהירות תריס, משנה ווייט באלאנס (WB)… די מהר כל הנחות היסוד משתנות. פרספקטיבה, קומפוזיציה, חיבור עם משמעויות של דברים מסביב. קטן הופך גדול, מקושקש הופך לצללית, מכוער הופך למרשים. צילום מלמד אותך שלמרות שחומר הגלם מוכר וידוע, שינוי קטן בנקודת המבט שלך משנה את המשמעות של המציאות המוכרת. לזה קוראים גמישות מחשבתית, כשאתה פתוח להבנה שמה שאתה נעול עליו, הוא בעצם בסיס די גמיש לעוד משמעויות ותפיסות. אחרים נעולים עליהם מזווית אחרת ואולי להם אין את הגמישות לחשוב כמוך. אולי בעצם כדאי שהם יכירו צילום. עד גיל 30 הייתי משוכנע שלעולם לא אעזוב את חיפה. אהבתי את חיפה והייתי פטריוט של העיר. כמה שנים לאחר שנאלצתי לעזוב את חיפה לעבודה באזור המרכז, כמה שקלתי ברצינות לא לחזור יותר לחיפה. מה אני למד מזה? שאין משמעות לזה שהייתי נעול בדעתי אם ברגע שנקודת המבט ה

כל גוף עם מוצר, שירות, או שיווק יודע שכל ערוצי המכירה שלו נשענים על שני צירים. Pull כשיש ביקוש רציף למוצר, כשיש לקוחות חוזרים, כשיש התעניינות ופניות ונגישות של קהל היעד שקורית באופן אורגני. התעניינות, נגישות, פניות של לקוחות. Push כשיש צורך לצאת החוצה, לפגוש לקוחות באופן ייזום. לחפש קהל חדש, לפרסם, להושיב טלפנים כדי שימצאו עוד קהל שלא שמע על המוצר או השירות. הריקוד בין שתי הגישות הוא המפתח להצלחה. עם אתה רק עושה רק מאמצי push זה מצביע על בעיה, המוצר לא מייצר ביקוש, אין לקוחות חוזרים, אין נגישות. כשאתה סומך רק על pull אתה לא מוכן למשבר, לירידה טבעית בעניין, על מיצוי טבעי של גרעין לקוחות קטן. אתה לא מממש את פוטנציאל הצמיחה. Push - כשהתמונה תהיה יפה, וכל צלם שהיה מצלם את זה, היה משיג תמונה יפה Pull - כשיש משהו שהצלם הוסיף לסיטואציה, פענח ושידרג את מה שאחרים רואים הריקוד בין שתי הגישות האלה הוא גם המפתח של הצלם. אתה במצב pull כשאתה מזהה פוטנציאל במקום שיצאת לצלם בו. כשהפרי ימים מופיעים לך מול העיניים. דמויות, פרצופים, אירועים, נופים. הכל יפה - האור, המזג אוויר, הסיטואציה. התמונות היפו

לצלמים יש גם עולם תחתון.  הוא מעט פחות מאיים ותוקפני מהעולם התחתון של הפלילים, ולא פחות סקסי מהעולם התחתון של ויקטוריה. העולם שמתחת לרגליים שלנו. בעולם התחתון של הצלמים, המציאות מקבלת צבעוניות אחרת וטקסטורה מפתיעה. אפשר להכניס דברים למסגרת חדשה ואפשר לקבל פרספקטיבה מפתיעה. בעולם התחתון של הצלמים שלוליות של מים עכורים מרווים את צימאונם של המתבוננים במציאות אלטרנטיבית. כתם שמן יכול לזרוק קשת בענן לתוך רחוב עגום. עלי תפרחת נטושים, מנצנצים מעל בתי העיר. בעולם התחתון זה לא משנה איפה אתה נמצא, אלא איפה אתה רוצה להיות. צלמים נראים לעתים מטופשים לאדם הרגיל, המתבונן עליהם מהצד. "מה לו לצלם הזה שהוא שוכב על המדרכה ומצלם שלוליות באמצע הרחוב?" ואין הם מבינים שהשלולית היא נרנייה לעולם פנימי, לאסקפיזם של הנשמה. העולם התחתון פתוח לכל העולם לראות, אך רק צלמים שומטים את קומתם, ומצטופפים לתוך החלון הזדמנויות של השלולית. בפעם הבאה שאתם עוברים ליד שלולית, קודו קידה, ואולי תמצאו שם אותי, ואולי תמצאו דווקא משהו משלכם בעולם התחתון, אולי תמצאו שם חיוך שהתחבא לכם בבטן

חמישה תרגילים לפיתוח הצילום היצירתי 1. צלם מחדש תמונה ישנה שצילמת ואתה אוהב, אבל עשה בה משהו חדש צילום שהצליח לך. רגע מכריע, משחק של צל, נוף יפה.. נתח מה עשה אותה טובה כל כך, ומה אפשר לעשות בה יותר טוב (כמו אורך מוקד, נקודת פוקוס, מדידת אור, שעה ביום) 2. צלם תמונה שיכולה להיות העטיפה של "סינגל" מוסיקלי.  בחר שיר שאתה אוהב מאד. נתח את המילים, המשמעות.  תחשוב על האווירה בשיר, נסה לדמיין לוקיישן שמתאים לצילומים של השיר.  תחשוב אם אתה מביים, או הולך לצלם מה שלא יקרה... צא לצלם עם השיר באוזניים, תראה אם מסתדר לך משהו מול העיניים שעושה שכל.  3. צלם בעדיפות תריס, במהירות תריס של 1/10 ותזיז בכוונה את המצלמה בזמן הצילום על ISO נמוך, בעדיפות תריס, במהירות תריס נמוכה, אתה אמור לקבל מריחות של תנועה.  נצל את המריחות כדי להשיג אפקט מכוון. בזמן הצילום תעיף את המצלמה לצדדים, תרעד, תזוז בכוונה. תבדוק אם משהו ממשחקי המריחה המכוונת מעניין בעיניך. האם אתה אוהב הרבה פרטים, צבעים, שמיים... 4. צלם תמונה שיש בה דיאלוג בין צבעים שונים בתוך הפריים  לא סתם צבע דומיננטי, אלא דיאלוג בין 2 צבעים ויותר. 

  צילום רחוב זה חיבור של הרבה דברים. אז קבלו שבעה דברים שכאלה. ראשית, זאת סיטואציה. מה ראית? מה הפרשנות שלך למה שראית? מה הדליק אותך שאתה רוצה לצלם. שנית, מה המרכיבים החשובים בסיטואציה, או ליתר דיוק - מה לא צריך להיות בתוך הצילום, כדי שהסיטואציה תקבל את הנוכחות המורחבת למה שרצית להראות, ואתה כצלם, תצמצם את כל היתר. שלישית, לקחת החלטות לא שגרתיות! כל אחד שהיה עומד במקומך היה רואה את מה שאתה רואה, איך אתה תצלם את זה אחרת? מה בהחלטות שאתה לוקח הוא פחות שגרתי? הזווית? האור? הקומפוזיציה? הרקע? מהירות התריס? אפשר למסגר, להוליך את העין, להתייחס לתכונות גרפיות, להתרחק או להתקרב.. רביעית, טיימינג, או "הרגע המכריע" בשפת הצלמים. צריך להיות קשוב להזדמנות. גם אם פיספסת את הסיטואציה ייתכן שהרעיון הוויזואלי יוכל לבוא לידי ביטוי בפריים נוסף, וצריך סבלנות לעשות את זה שוב, לתכנן את זה שוב. זה בדרך כלל התכונה הכי חשובה לצלם הרחוב. חמישית, להרשות לעצמך להתייחס לפוטנציאל שזיהית מחדש, לנסות ולמצוא עוד דרך להביא אותו לידי ביטוי. שישית, לצלם. שביעית, לבדוק מה יצא, להביט במסך המצלמה ולהבין מה התמונה

  יצירתיות כמחולל שינויים. השינוי הוא הקבוע האמיתי לאדם היצירתי. בנוסף לכל מה שכתבתי ואמרתי על יצירתיות, מאפיין מעניין נוסף הוא היצירתיות כמחולל של שינוי. כשהכל עובד כשורה, אז אין באמת צורך לשנות, ואין צורך ביציאה מתבניות, בשינויים, במהפיכות. חוק מרפי אומר שאם זה לא שבור, אל תתקן את זה. כשיש בעיה, וצריך פתרון, יצירתיות היא כלי פעולה. בימים אלה מתקיים גמר ה NBA בין דנבר למיאמי (1:0 בסדרה לדנבר בעת כתיבת שורות אלה). דנבר גבוהה, מתואמת, חזקה. רוב השנה היתה במקומות הראשונים בליגה. יש לה יתרונות ברורים על היריבה מיאמי. מיאמי חכמה, הגנתית, קשוחה, אבל קבוצה מוגבלת, נמוכה, והיתה כל העונה (עד הפלייאוף) קבוצה בינונית. דנבר מובילה בסדרה ואם הכל ימשיך כפי שהוא התחיל, דנבר תנצח. אתה לא יכול לעשות את אותם הדברים ולצפות לתוצאות שונות. מה יקרה אם מיאמי פתאום תשתגע? פתאום תשנה אסטרטגיה הגנתית, נניח תלחץ על כל המגרש? נניח תנחה את הסנטר שלה (באם אדביו) להיות הרכז שמעלה את הכדור אל הפוסט, וכתוצאה מזה תכריח את יוקיץ, הסנטר של דנבר לשמור רחוק מהסל… או תעלה הרכב קלעים שירווח את המשחק מבחוץ ותבטל את יתרונ