צילום מזווית אחרת

  פוצ'י אני חייב למחוק אותך מהראש, אני חייב להמשיך הלאה. היום אני ממשיך הלאה. זה קרה לפני שנה, כשחזרתי הביתה מהעבודה, זרקתי את התיק בכניסה וקראתי לך. לא ענית. כנראה שאת לא בבית. בדקתי אם יש הודעות במזכירה. יש אחת מירון ואחת משולה מהעבודה. לקח לי 20 דקות להיכנס לחדר השינה ושם על הכרית שלי מצאתי מעטפה לבנה ובתוכה פתק. צבעוני כזה - ממך. "פוצ'י אני הולכת ממך, אני צריכה להיות לבד, אני מתנצלת. אני משאירה אצלי את המפתח לדירה כי אני הולכת, אבל אני עוד אחזור.                                                                קושי" אני לא מבין. לא מבין למה הלכת ולמה עכשיו. עברנו תקופות קשות, אבל עכשיו? אף פעם לא צחקת כל כך הרבה ואף פעם לא היה לנו טוב כמו שעכשיו. התקשרתי לחברות שלך ואין להן מושג איפה את, גם ההורים שלך לא משתפים פעולה ואומרים שהם לא יודעים ושרק פעם בכמה זמן את מתקשרת. "אני בסדר" כזה, וזהו. זה לא פיי...

  מאז שנסעת והשארת אותי פה, שמתי לב שהחיוך שלי הפך חמוץ . הסתובבתי כמו הגיבור הרשע, בקומיקס חתרני, שנלחם בסמיילימן ומביס אותו בכל החזיתות. אנשים התחילו להתרחק ממני, כי אף אחד לא אוהב חיוכים חמוצים והרגשתי בודד מאד . ואז פתאום חזרת . פחדתי לחייך לקראתך, כדי שלא תיעלבי מהחיוך, כמו האחרים. אבל כשנכנסת הביתה, כמו באינסטינקט מותנה, ישר חייכתי אלייך. את הפלת את התיק שלך, שקנינו בכיכר המדינה במקום לקנות אוטו, וצרחת. לא צריחה שהשאירה מקום לספק, צריחה של סיוט שמתגשם. אולי ידעת משהו שאני לא . "אני לא יודע מה קרה, זה התחיל כשנסעת" מלמלתי . זה יכול היה להיות אחרת, בסיטואציה אחרת, אבל באותו רגע זה לא נשמע לך כל כך רומנטי. הלכת להתקלח, התקשרת לכמה חברות וכמובן שגם לאימא שלך. שמעתי אותך מספרת להן איך עזבת אותי לכמה ימים והפכתי למפלצת עם חיוך מפחיד. סיימת את כל הסידורים והתיישבת לידי, מול הטלוויזיה . "וניסית לא לחייך?" שאלת אותי בטון אכפתי . "ניסיתי. וזה עובד מעולה, עד שאני מחייך " קמת להביא לעצמך משהו לשתות ואמרת: "אני חושבת שאתה צריך להיגמל מחיוכים לת...

  עצבות אחזה בי תוך כדי הליכה. זה היה יום ארוך. עוד יום ארוך. רוח צוננת של חורף חדרה דרך המעיל והאיצה את צעדיי לכיוון בייתי. לפתע שמעתי מישהו פונה אלי מצד ימין. על הספסל ישב לו גבר ופנה אלי. "ערב טוב אדוני, אולי אפשר לבקש ממך דבר מה?" אדם מבוגר, כבן 60, עטוף במעיל, כובע ברט, יושב שעון על מקל דק וארוך. מה אני יכול לעזור, אני שואל, מצפה לשמוע בקשה לכסף עבור ארוחה חמה. כבר מחשב בראש כמה כסף קטן יש לי בכיס, והאם נכון לתת לו ממנו. "שאל", אני אומר, "בבקשה" "תודה רבה אדוני. מה אתה יכול לספר לי על מה שאתה רואה?" "רואה איפה? למה אתה מתכוון?" השאלה שלו השאירה אותי מופתע מעט וחסר סבלנות. "מה אתה רואה משמאל, מהכיוון שממנו מנשבת לכאן רוח קרה?" הבטתי שמאלה להמשך הרחוב. "כלום. אני לא רואה שם כלום" "אין שם כלום, אתה לא רואה כלום?" לא הבנתי למה בדיוק הוא מתכוון ומה הוא מצפה שאתאר לו. לפתע התחוור לי שהאיש עיוור. המקל שעליו נשען היה מקל עיוורים מתקפל ממתכת. חוסר הסבלנות שלי התחלף ברצון אמיתי לעזור לו. "אני רואה פינת רחוב...

לכותרת של צילום יש תפקיד חשוב.  כותרת לצילום הופכת אותו ליותר מתמונה וויזואלית, הופכת אותו ל אומנות מושגית . כותרת מחברת אותי לשינויים שעולם הצילום עבר עם השנים. אני חושב שבעבר כותרת לצילום הייתה חשובה פחות.  צילומים הופיעו בתערוכה תחת "כותרת" של תערוכה, ולא הייתה להם כותרת משלהם. ייתכן שהם ליוו כתבה בעיתון, בספר, ולפיכך לא עמדו בזכות עצמם עם כותרת נפרדת. לעתים הכותרת הייתה מייצגת של "סיבת הצילום" כמו שם המצולם, או המקום שבו התמונה צולמה. העידן הנוכחי הפך את הנסיבות שבהן נחשפים לצילומים שלנו ללא פחות מהותיות. למשל ברשתות החברתיות, או בגלריה אינטרנט, או גלריה משותפת. אנחנו חיים בעידן שבו לכל צילום יש כוח משלו, ולא רק בקולקטיב שמחבר הרבה צילומים יחדיו. הכותרת היא חלק מהיצירה. לעתים הכותרת היא הטקסט הקליקבילי שמוביל אותך לתוך הצילום, ולא רק התיאור המצורף לצילום.  בעבר צלם התלבט בעיקר בעבודה הצילומית. כל יתר הצדדים בעבודתו בוצעו על ידי בעלי מקצוע מתמחים. לעומת זאת, כיום צלם מתבלט בעבודה הצילומית, בעריכה, בכותרת, וכמו כן במדיה המפרסמת, בהדפסה, במסגור, בחתימה...