סיפור לעת ערב (על ראייה והתבוננות)

 עצבות אחזה בי תוך כדי הליכה. זה היה יום ארוך. עוד יום ארוך.

רוח צוננת של חורף חדרה דרך המעיל והאיצה את צעדיי לכיוון בייתי.
לפתע שמעתי מישהו פונה אלי מצד ימין. על הספסל ישב לו גבר ופנה אלי.
"ערב טוב אדוני, אולי אפשר לבקש ממך דבר מה?"

אדם מבוגר, כבן 60, עטוף במעיל, כובע ברט, יושב שעון על מקל דק וארוך.

מה אני יכול לעזור, אני שואל, מצפה לשמוע בקשה לכסף עבור ארוחה חמה. כבר מחשב בראש כמה כסף קטן יש לי בכיס, והאם נכון לתת לו ממנו.

"שאל", אני אומר, "בבקשה"

"תודה רבה אדוני. מה אתה יכול לספר לי על מה שאתה רואה?"

"רואה איפה? למה אתה מתכוון?" השאלה שלו השאירה אותי מופתע מעט וחסר סבלנות.

"מה אתה רואה משמאל, מהכיוון שממנו מנשבת לכאן רוח קרה?"

הבטתי שמאלה להמשך הרחוב. "כלום. אני לא רואה שם כלום"

"אין שם כלום, אתה לא רואה כלום?"

לא הבנתי למה בדיוק הוא מתכוון ומה הוא מצפה שאתאר לו. לפתע התחוור לי שהאיש עיוור. המקל שעליו נשען היה מקל עיוורים מתקפל ממתכת. חוסר הסבלנות שלי התחלף ברצון אמיתי לעזור לו. "אני רואה פינת רחוב. אבל כרגע היא ריקה מאדם."

"וזהו, לא רואים שם דבר חוץ מזה?"

הרגשתי גוון הקול שלי השתנה כשעניתי "הפינה ריקה מאדם. אני רואה מנורת רחוב דולקת וזהו. מה בדיוק אתה מחפש לראות?"

"ואור המנורה לא מאפשר לראות שום דבר?"

התאמצתי לפרט לו מעט יותר. התחלתי לתאר את המנורה. "המנורה עצמה ישנה, עמוד מתכת ישר וזקור ואור מנורה צהוב עטוף בזכוכיות חלביות." רואים מסביב את פינת הרחוב, אבל אין שם כלום. באמת"

"אני מבין... תודה לך"

הוא השתתק ואני הרגשתי שמשהו באופן שתיארתי את מה שראיתי מעט אכזב אותו, אז העמקתי. "ניתן לראות שאור המנורה נופל על מדרכה מעט רטובה. צד הבניין חשוך, אך בתוך האזור המואר ניתן לראות חלק מחלון המכוסה בתריס מוגף. סורגים כבדים חוסמים את החלון."

"אז יש בניין? קיר בניין? " הוא התעניין

אני לא מבחין בצבע הקיר כנראה שהוא לבן כי הוא מחזיר את צבע האור הצהבהב מן המנורה. אני מניח שאם הוא לא היה בצבע לבן, צבע האור שהיה חוזר ממנו היה משתנה. יש שלט מרוחק על צד הבניין, ובטח כתוב עליו את כתובת הבניין, אבל זה רחוק מכדי להבחין בפרטים."

"מרתק."

"הקיר לא חלק, אני חושב שיש בו טקסטורה אבל זה רחוק מכדי להבחין מהי. האור משחק על פני הבניין כשאני מטה את ראשי לצדדים אז אני מניח שהאור נבלע וחוזר מפני השטח."

"את כל זה אתה רואה?"

"אני מניח שכן. המדרכה שמתחת לקיר מרוצפת במרצפות מלבניות. הגשם שירד השאיר את המדרכה רטובה ואפשר לראות שלוליות קטנות. אני מניח שאם אתקרב אפשר יהיה למצוא שם שלוליות יפות שיחזירו את האור מהמנורה. בצד המדרכה יש כביש ברוחב של כשני כלי רכב ומעבר חציה חיוור ודהוי שמחבר את שני צידי המדרכה. עלי שלכת מהעץ הגדול ליד המנורה מכסים חלקית את המדרכה בצד המעקה. האור לא מתפזר על העץ עצמו, אך הוא מפיל צל גדול מהעץ לצידו השמאלי. הצל מפורט וניתן לראות בו את תפרחת העץ, את הענפים."

"זהו?"

"כן, כמו שאמרתי, אני לא רואה שום דבר שם" עניתי, כמעט מתנצל.

"בחור צעיר, אתה אולי לא ראית כלום כששאלתי, אבל אתה רואה הרבה עכשיו. אתה תיארת לי עולם ומלואו בפינת רחוב ריקה מאדם. אני מקנא ביכולת של אנשים לראות, ועדיין הם צריכים אדם עיוור כדי להתבונן ולראות כמו שעשית. כל כך הרבה דברים היו לך מול העיניים, ולא ראית כלום עד ששאלתי."

הבטתי עליו. הוא נראה כאיש טוב לב, אך עייף.

טפטופי צעדי רגליים של אדם שהגיח מעבר לפינת הרחוב משכו את תשומת ליבי. הוא עבר מתחת למנורה והפיל צל גדול אל עבר הצד השני של המדרכה. הצל שינה את אורכו ואת הזווית יחד עם תנועת האיש לצד המנורה. בהיתי מוקסם במה שעד לפני רגע לא הייתי ער אליו.

פניתי אל האיש העיוור, להודות לו, אך הוא כבר לא ישב שם. רציתי לשתף אותו, להודות לו. רציתי לשאול אם הוא עוזר כך לעוד אנשים לראות, או שרק לי.

על הספסל שעליו ישב היו סימני לחות, רטיבות לילה שאחזה בספסל. מוזר חשבתי לי, מוזר שהיא מכסה את כל הספסל ולא משאירה סימנים של מישהו שזה עתה ישב כאן.