צילום שמספר סיפור - פוטותרפיה

 

הלווייתו של גל אייזנקוט / אבשלום ששוני (מסוכנות פלאש 90) 

הדמות המרכזית בצילום היא הרמטכ"ל לשעבר והשר (באותה עת), גדי איזנקוט.  

הצילום צולם ב-8 בדצמבר 2023, במהלך הלוויתו של בנו, רס"ר (במיל') גל מאיר איזנקוט ז"ל, שנפל בקרב ברצועת עזה. האישה שנשענת עליו משמאל היא אשתו, חנה, והגבר הצעיר שנשען עליו מימין הוא בנו.  

צפייה בצילום כל כך טעון מציף את הסיפור שכל ישראלי מכיר, דרך הסיפור האישי שלו בתקופת ה 7/10, ודרך האבל הלאומי, החטופים והמלחמה. יחד עם זאת יש עומק פסיכולוגי לפריים שמתבטא בסיפור הוויזואלי שלו, וניתן לבחון את המשמעויות הסמויות שלו.

בתהליך התבוננות (סטודיום) נוכל לפרק את הצילום שכבה אחר שכבה. 

הקשר וסביבה (קונטקסט): תאורה, קומפוזיציה, והיחס שבין הדמות למרחב סביבה.

תנוחה ושפת גוף: מה הגוף משדר (מתח, הרפיה, התגוננות, פתיחות), ואיזה משקל ויזואלי תופסת הדמות המרכזית בפריים.

הבעה ודינמיקה של מבטים: לאן מופנה המבט? האם יש קשר עין החוצה, עם אובייקט אחר בתוך הפריים, או שזו התכנסות פנימה?

החוויה הרגשית (ה qualia של הצילום): איך כל האלמנטים הללו מסתנכרנים לכדי תחושה סובייקטיבית אחת, ומה הצילום מציף אצל המתבונן.

הצילום הזה טעון מאוד רגשית, ובחירה רגשית להתבונן בו מאפשרת לגעת בשאלות של אובדן, תפקידים מגדריים ומשפחתיים, נשיאת משא, והיחס שבין אינטימיות אישית למרחב הציבורי.

1. הקשר וסביבה 

הסביבה האנושית הדחוסה
הדמויות המרכזיות אינן לבד. הן מוקפות קהל צפוף. אפשר לראות חלקי פנים, אנשים במשקפי שמש כהים, ודמויות ברקע ובקדמת הפריים (מטושטש). הצפיפות מסגירה אירוע המוני, קהילתי או ואפילו לאומי. הדמויות הראשיות לא לבד, ולמרות שהן ברגע אינטימי ולא פשוט, הם מוקפים אנשים.

רעש מול שקט
למרות הקהל הרב מסביב, יש "בועה" של אינטימיות ואבל שנוצרת במרכז הפריים. הקונטקסט מדגיש את הניגוד שבין הכאב הפרטי ביותר לבין היותו חשוף לעיני כל.

עומק השדה (הטשטוש)
הרקע והחלק הקדמי מטושטשים מאוד (עומק שדה רדוד), מה שמבודד את שלושת הגיבורים המרכזיים ומכריח אותנו, הצופים, להתרכז קודם כל בדרמה הרגשית שלהם. מייצרת היררכיה בפריים בין מה שחשוב, למה שפחות.

2. תנוחה ושפת גוף 

זהו החלק החזק ביותר פסיכולוגית בתמונה הזאת.
אנו רואים פירמידה אנושית של הישענות.

האב / גדי אייזנקוט

הוא מתפקד כ"סלע" או כעמוד התווך. העיניים בוכות, אבל המבט זעוף, קשוח. הוא ניצב ישר, חזיתי, וכתפיו רחבות. שני אנשים נשענים עליו פיזית ורגשית, והוא נושא את משקלם. ידו הימנית עוטפת ומחבקת בחוזקה את חנה, אישתו, שלימינו, מחווה המבטאת הגנה, אחיזה ואולי ניסיון למנוע ממנה "להתפרק" או ליפול. עם זאת, גופו נראה דרוך, כמעט נוקשה תחת הנטל. הוא הסלע, המנוף. הוא זקוף כשכולם נתמכים.

חנה, האמא
בתנוחה של קריסה פנימה והתכנסות. ראשה מוטל לחלוטין על חזהו, עיניה עצומות בחוזקה, פניה נדחסות אל תוך גופו. היא מחפשת הגנה ומחסה, מבקשת להיעלם או למצוא מנוח בתוכו. שפת הגוף שלה פסיבית, נתמכת, ומבטאת שבר עמוק. עיניה לא מביטות למרחב, לא מייצרת קשר עין עם הסביבה.

גיא אייזנקוט
הבן הבכור של גדי, אחיו של גל. תנוחתו שונה אך דומה – הוא משעין את ראשו וצד פניו על כתפו של גדי. עיניו עצומות, שפתיו מעט קפוצות. בניגוד לאישה שמתכנסת לחלוטין כלפי מטה, הוא נראה כמי שפשוט "הניח את ראשו" מתוך תשישות רגשית מוחלטת או ויתור. זוהי כניעה לכאב, הישענות שאינה מנסה להסתתר אלא פשוט לבקש נחמה ושותפות. מבקש לישון, להירגע על כתפו הרחבה של אביו.

3. הבעה ודינמיקה של מבטים

גדי - נשיאת הסבל החוצה
האיש המרכזי הוא היחיד שעיניו פקוחות, אך מבטו אינו פוגש איש.
הוא נושא את עיניו קדימה ולמעלה במעט. זהו "מבט אל האופק" או אל הלא-נודע, המאפיין אנשים שחווים הלם, אבל או אחריות כבדה. המבט שלו אינו מתקשר אלא פועל פנימה – הוא מחזיק את הדמעות, לסתו קפוצה, מצחו מכווץ, ופניו משדרות מאמץ עילאי "להחזיק מעמד" עבור האחרים. המבט שלו הוא המקום היחיד שבו אין אינטימיות מעצימת-כאב, אלא התמודדות קשה עם המציאות שמחוצה לו.

העיניים העצומות
הן האישה והן הגבר הצעיר עצומי עיניים. פסיכולוגית, עצימת עיניים באבל היא ניסיון לנתק את הגירויים החיצוניים, להתכנס אל הכאב הפנימי ולחסום את העולם. הדינמיקה כאן היא של ניתוק מהסביבה (עיניים עצומות) שנשענת על עמידות ונוכחות (העיניים הפקוחות והמיוסרות של גדי אייזנקוט).

הרעש ברקע
האנשים מביטים לכיוונים שונים. חלקם נראים ממוקדים (אולי בטקס או בדובר שאינו נראה), מה שמדגיש את הניתוק של השלישייה הזו, שנמצאת בתוך "בועה" של יגון משלהם.

4. החוויה הרגשית

מה הצילום הזה מעורר ומאפשר לעבד?

הצילום הזה, כצילום שהמטפל מציע לעבד באמצעותו, או שהמטופל בחר.
בתהליך טיפולי,
אפשר לשאול את המטופל איך התמונה הזאת מהדהדת משהו בחייך?
האם אתה מוצא את עצמך כסלע שנאלץ להחזיק את כולם למרות הכאב שלו?
או שאתה זה שמחפש לפעמים להניח את הראש, ולקרוס אל תוך מישהו אחר?

התיעוד של גבר צעיר (גיא אייזנקוט) נשען בחולשה פגיעה כל כך על גבר מבוגר, לצד אישה מבוגרת ששבורה גם היא, מציג קשת של אבל משפחתי שבתוכן מותר להיות חלש, ומותר להישען. אין פה העמדת פנים של "גברים לא בוכים", אלא קריסה אנושית משותפת. היד העוטפת והראשים הנוגעים זה בזה מדגישים עד כמה מגע פיזי הוא קריטי ברגעי משבר. המגע פה פועל כ"דבק" שמחזיק את השברים של המשפחה הזו מלהתפזר. איך זה דומה או שונה מחייו של המטופל, איך הוא רואה את הרגע הזה כרגע שאפשר להמשיך ממנו הלאה.

איזה מההיבטים האלו מדבר אלייך במיוחד בהתבוננות בתמונה?
האם יש דמות ספציפית שהעין שלך נמשכת אליה או שמסקרנת אותך במיוחד?

הכרת ההקשר המציאותי של הצילום מעמיקה ומחדדת את הניתוח הפוטותרפיסטי:

האישי והלאומי מתנגשים: האב בתמונה אינו רק עמוד התווך של משפחתו, אלא דמות שבאותו זמן ממש נשאה באחריות לאומית עצומה כחבר בקבינט המלחמה. הנוכחות הציבורית שלו סביב ההמון בלוויה מדגישה את הדיסוננס שבין שכול פרטי ואינטימי לבין היותו סמל לאומי.

הניתוח הפיזי שלפיו איזנקוט מתפקד כ"סלע" שעליו נשענים אשתו ובנו, מקבל משמעות מצמררת. פניו הקפוצות והמבט הנישא קדימה ולמעלה במאמץ אדיר להחזיק מעמד, מגלמים את כובד המשא הכפול – החובה להחזיק את משפחתו השבורה, והחובה להמשיך לתפקד ברמה הלאומית בתוך האובדן המוחלט.

הפגיעות הפומבית: העובדה ששני בני המשפחה מרשים לעצמם להתפרק ולהישען עליו לחלוטין מול המצלמות והציבור הרחב, מעידה על עוצמת הכאב ועל הביטחון שהם שואבים ממנו כעוגן.

הצילום הזה נחקק בזיכרון הקולקטיבי כאחד הדימויים החזותיים העוצמתיים ביותר של כאב, משא מנהיגות ושכול ישראלי. יש לו תפקיד בהסטוריה של מדינת ישראל, אבל הוא יכול לשמש גם ככלי השלכתי חשוב בפוטותרפיה.