האישה ששמעה צבעים / על חשיבות הסינסטזיה בתהליכי האמנות והצילום

תופעת הסינסטזיה (Synesthesia) מוגדרת בעברית כעירוב או מיזוג חושים 

התופעה אינה מאפיין נוירולוגי חריג, אלא גשר תודעתי המאפשר תפיסת מציאות עשירה ורב-ממדית. בספר "האישה ששמעה צבעים" מאת קלי ג'ונס, אנו נחשפים לסיפורה של האנה פליישמן, אישה החיה בגרמניה הנאצית וניחנה בתפיסה חושית ייחודית שבה מראות, צבעים וצלילים מתמזגים לחוויה אחת.

עבור האנה, סינסטזיה לא הייתה מטרד, אלא מתנה קוגניטיבית שהרחיבה משמעותית את כלי ההערכה האמנותיים שלה. החוויה הזו יצרה עבורה מעגל סגור של הדדיות שבה הצליל קיבל נפח חזותי והמראה תורגם לסימפוניה קולית. בתקופה שבה דיקטטורה מחשבתית ניסתה להגדיר אמנות מודרנית ומופשטת כ"אמנות מנוונת", התפיסה הרב-חושית של האנה שימשה עבורה עוגן רגשי וכלי הישרדותי. היא אפשרה לה לפענח את הערך הפנימי הנסתר מן העין של יצירות מופשטות, לחוש את הכוח של הצבע כטונאליות נפשית, ולהגן בחירוף נפש על האמת החושית והחופשית שאי אפשר לצנזר.

סינסטזיה ככלי התבוננות ופענוח אמנותי

המדע המודרני מראה כי כולנו נולדים סינסטזים עם רשת קשרים מסועפת במוח. אף על פי שתהליך התבגרות טבעי גוזם חלק מהקשרים הללו, המוח שומר על תכתובות חוצות חושים (Cross-Modal Correspondences). תופעה זו הופכת את הסינסטזיה לא למצב בינארי של "יש או אין", אלא לרצף שעליו ממוקמים אמנים ויוצרים רבים. היכולת להשתמש באינטואיציה סינסטזית היא המפתח ליצירת ״סקס בין רעיונות״, כלומר למיזוג של עולמות תוכן נפרדים כדי לייצר הערכה אסתטית תת-הכרתית. אפשר לפתח חלק מהיכולות האלה, ואפשר לייצר חוויה רב חושית, אם אנחנו מפתחים את זה, ועדיין - יש כאלה שהנוכחות של היכולת הזאת היא קבועה ונוכחת מאד.

קנדינסקי - קומפוזיציה רב חושית

אמנים רבים ידועים ככאלה שהשתמשו בסיניסטזיה ככלי מרכזי ביצירה שלהם - 

וסילי קנדינסקי -
מאבות האמנות המופשטת, חווה סינסטזיה של צליל לצבע. לכל כלי נגינה היה עבורו צבע מוגדר (חצוצרה כצהוב, צ'לו ככחול כהה). ציוריו נבנו כ"קומפוזיציות מוזיקליות" במטרה לגרום לצופה "לשמוע" את הקנבס.
לעוד על קנדינסקי - https://artsandculture.google.com/project/kandinsky

דייויד הוקני -
המוזיקה מפעילה אצלו ראייה של צבעים ומבנים חלליים, כלי ששימש אותו בעיצוב תפאורות לאופרות תוך התאמה מושלמת בין התאורה על הבמה לתזמורת. הוא העיד על עצמו כמי שראה צבעים, גוונים וצורות דינמיות בכל פעם שהקשיב למוזיקה.

דייויד הוקני - בריכה עם 2 דמויות

          בילי אייליש -
חווה קשר הדוק בין צלילים, ימים ומספרים לבין צבעים וטקסטורות, ומשתמשת בכך לעיצוב מדויק של הקליפים וההופעות שלה כך שייראו בדיוק כפי שהשיר "נשמע".

סוללת הסינסטזיה האישית

אולי גם אתם חזקים בסינטזיה? איפה אתם ממוקמים על הרצף החושי?
בדקו את עצמכם עם 5 השאלות הבאות.

1. גרפמה-צבע (אותיות ומספרים):

כאשר אתם חושבים על האות א', או על המספר 5, האם יש להם צבע ספציפי וקבוע שמזוהה איתם באופן טבעי מאז שאתם זוכרים את עצמכם, ללא הקשר הגיוני?

2. האפקט הוויזואלי של המוזיקה (Chromesthesia):

כשאתם מקשיבים לשיר או לצליל פתאומי (כמו אזעקה), האם עולה מול עיניכם (או בראשכם) באופן אוטומטי צבע, הבזק אור או צורה גיאומטרית מוגדרת? יותר מאסוציאציה, ממש מחשבה ברורה.

3. מבחן קיקי ובובה (התאמה חושית):
הביטו בשתי צורות דמיוניות: כוכב עם זוויות חדות, וצורה מעוגלת ואמורפית. 

האם הרגשתם מיד שהצורה הצורה הרכה היא "בובה״ והחדה היא "קיקי"?

4. מגע-ראייה (Tactile-Visual):

כשאתם מעבירים יד על מרקם מסוים (כמו בטון קר או משי), האם המגע גורם לכם לראות מיד צבע מסוים או לחוש טמפרטורה שאינה קשורה פיזית לחפץ?

5. מבחן העקביות בזמן:

אם נשאל אתכם בעוד שנה מהו הצבע של חודש אוקטובר, האם יש סיכוי של 100% שתענו בדיוק את אותו הגוון שעולה בראשכם ברגע זה?

פענוח קצר:

 0-2 תשובות "כן": החושים שלכם פועלים בהפרדה מאורגנת.

 3-4 תשובות "כן" (או אינטואיציה חזקה): אתם בטווח ה"רגישות החושית המשולבת". המוח גמיש ופתוח להקשרים חוצי-חושים – זהו אזור העבודה הקלאסי של יוצרים ואמנים.

 5 תשובות "כן" (באופן אוטומטי וכפוי): סביר להניח שאתם סינסטזים מובהקים, החווים עולם חושי רב-ממדי ועשיר במיוחד באופן יומיומי.

העדשה הסינסטזית – פוטותרפיה וצילום

בעולם הצילום והפוטותרפיה, התפיסה הסינסטזית הופכת למנוע עוצמתי של הבעה רגשית. המטרה אינה רק לתעד קומפוזיציה נכונה, אלא ללכוד את הקווליה (Qualia) – החוויה החושית והסובייקטיבית הגולמית. על ידי החלשה מכוונת של מנגנוני הסינון הרציונליים ופירוק של פרטים, אנחנו יכולים לעורר רשתות סינפטיות ולהשליך רגשות עמוקים על אלמנטים חזותיים. זה תהליך של התבוננות מעמיקה, שהופכת לאסוציאטיבית ורגשית, באופן שמשנה שאת חוויית הצלם והצופה.

להלן 5 תרגילים מעשיים לפיתוח קשיבות ומיומנות סינסטזית דרך המצלמה:

1. צילום תדר אקוסטי (שמיעה לראייה)
בחרו מוסיקה אינסטרומנטלית עם צליל מובהק באוזניות (למשל, ג'אז קצבי ומשתנה או אמביינט רך).
צאו החוצה וחפשו קומפוזיציות ש"נשמעות" כמו המוזיקה מבלי לצלם את המקור שלה. סאונד מתכתי וצורם יכול להיתרגם לאבסטרקט אורבני בעל ניגודיות אלימה וקווים חדים ("קיקי"), בעוד סאונד עוטף ורך יכול להיתרגם למריחות זורמות באמצעות תנועת מצלמה מכוונת (ICM – "בובה").

איזה סאונד עולה לכם מהצילום הזה?

ואיזה סאונד עולה מהצילום הזה?

2. טמפרטורת הרגש של הדומם (מגע לראייה)

הגדירו לעצמכם משימה לצלם תחושה פיזית, כגון "קור מנוכר" או "מגע מחוספס ושורט"
ללא שימוש באובייקטים מובנים מאליהם, נניח שלג או להבה.
השתמשו בטקסטורות, מרקמים של בטון חשוף או מתכת, טיח מתקלף, ותאורה דחוסה, כדי לגרום למתבונן "למשש" את המסך רק מתוך התבוננות.

להרגיש את הטקסטורה

3. פלטת הטעמים הוויזואלית (טעם לראייה)

נסו לצלם פריים שמשדר טעם ספציפי בפה, למשל "חמיצות עוקצנית" או "מרירות יבשה". משחקים קיצוניים של גרעון (Noise), צללים כבדים מאוד, או צבעוניות רוויה יכולים לשנות לחלוטין את ה"תפריט" החזותי של התמונה ולהפעיל פיזית את מערכת החושים של הצופה.

האם זה צילום שמעורר אצלכם טעם בפה?

4. ארכיטקטורה של זמן ( מקומפוזיציה לראייה)

כיצד נראה "העתיד" או "הקצב של השבוע החולף"? צלמו מקצבים בסביבה העירונית – עמודי תאורה, מדרגות נעות או קווי רכבת שנעלמים לנקודת מגוז. העניקו למושג הזמן החמקמק נוכחות פיזית קבועה בתוך הפריים.

לרכך את הזמן

5. האנשת הפרט המושתק (אישיות לראייה)

אתרו במרחב פרט שולי ומוזנח – בורג חלוד, קילוף קטן של צבע או חריץ בקיר. צלמו אותו בזווית שמעניקה לו "במה" כדמות מרכזית. בתהליך העיבוד הפוטותרפי, נהלו איתו דיאלוג: איזה אופי יש לבורג הזה? האם הוא ביישן, פגיע או גאה? תרגיל זה עוקף הגנות ומאפשר להשליך על הפרט המושתק תכונות אישיות ורגשות מודחקים של הצלם עצמו.

איך מרגיש הכסא הזה? מה עובר עליו? האם משהו מזה מזכיר לך אותך?