בחיוך חמוץ / סיפור קצר על חיוך שהלך לאיבוד

 

מאז שנסעת והשארת אותי פה, שמתי לב שהחיוך שלי הפך חמוץ.

הסתובבתי כמו הגיבור הרשע, בקומיקס חתרני, שנלחם בסמיילימן ומביס אותו בכל החזיתות. אנשים התחילו להתרחק ממני, כי אף אחד לא אוהב חיוכים חמוצים והרגשתי בודד מאד.
ואז פתאום חזרת.
פחדתי לחייך לקראתך, כדי שלא תיעלבי מהחיוך, כמו האחרים. אבל כשנכנסת הביתה, כמו באינסטינקט מותנה, ישר חייכתי אלייך. את הפלת את התיק שלך, שקנינו בכיכר המדינה במקום לקנות אוטו, וצרחת. לא צריחה שהשאירה מקום לספק, צריחה של סיוט שמתגשם. אולי ידעת משהו שאני לא.

"אני לא יודע מה קרה, זה התחיל כשנסעת" מלמלתי.
זה יכול היה להיות אחרת, בסיטואציה אחרת, אבל באותו רגע זה לא נשמע לך כל כך רומנטי. הלכת להתקלח, התקשרת לכמה חברות וכמובן שגם לאימא שלך. שמעתי אותך מספרת להן איך עזבת אותי לכמה ימים והפכתי למפלצת עם חיוך מפחיד. סיימת את כל הסידורים והתיישבת לידי, מול
הטלוויזיה.
"וניסית לא לחייך?" שאלת אותי בטון אכפתי.
"ניסיתי. וזה עובד מעולה, עד שאני מחייך"

קמת להביא לעצמך משהו לשתות ואמרת: "אני חושבת שאתה צריך להיגמל מחיוכים לתקופה. אולי אתה מחייך יותר מדי"
"אני באמת מקווה שזה יעבור לבד, עכשיו כשחזרת" אמרתי וחייכתי אלייך.
כוס הזכוכית שהחזקת התנפצה לרסיסים, ורסיסי זכוכית עפו לכל מקום בסלון. נס קפה חם השפריץ על השטיח והרהיטים.
"מה שזה לא יהיה, תצטרך לעשות עם זה משהו, ובקרוב".

שבוע אחר כך חזרת מהעבודה חסרת סבלנות. "שמע, זה לא יכול להימשך ככה. אתה לא יוצא מהבית, וטוב שכך, אבל אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ככה. אני עובדת קשה כל היום, ובערב חוזרת ל... חוזרת לזה!" והוספת חיקוי לחיוך שלי שמיד עורר בי גועל נורא מעצמי.

"אני מצטער, אני לא יודע עם מי לדבר"
"דבר עם מישהו, תעשה משהו. אני לא מסכימה שתחייך אלי יותר"
"אז אולי ניסע לחופשה ביחד? אולי אם נצליח להתרחק מהכל יחזור לי החיוך?"
"אולי זה רעיון לא רע כל כך" חייכת. "אני באמת צריכה לסדר לעצמי שיזוף"


-----


ירדנו לסיני. את, אני, מיכל ושירלי, כדי שלא תצטרכי להיות לבד עם החיוך שלי.
נזרקנו על חוף בצבע קרם מול הים הכחול. את השתזפת בעירום עם שירלי ומיכל ואני הסתכלתי מהצד והרגשתי איך החיוך רק מחמיץ לי. אחרי יומיים שספגנו את החום ישר לתוך
הנמשים, כבר רציתי לחזור, אבל אמרת שאולי עוד יומיים יחזור לי החיוך ואסור למהר ולוותר. "אני צריך לדעת להקריב למען הזוגיות שלנו".
למחרת יצאתן שוב להשתזף בעירום ואני התיישבתי על השטיח בשוחה, ונשענתי אחורה על כרית ענקית ומאובקת. ילד מקומי הניח לי ספל קטנטן עם קפה בוץ והתחמק מהר פנימה, לפני שאספיק להגיד שאני לא רוצה.

השמש סנוורה לי בעיניים והרגשתי איך הן נעצמות כשלפתע האור החם הסתלק ממני. פתחתי את עיניי ומולי עמדה בחורה שנראתה ממש דומה לך, אבל היו לה עיניים טובות. היא חייכה אלי ואמרה "החיוך זה החלון לנשמה. אם יש משהו לא טוב בחיוך לא צריך לחפש את זה רחוק, צריך לחפש את זה עמוק בפנים"
השמש הגיחה מאחורי ראשה וסנוורה אותי. ואז מצמוץ, ופתאום היא נעלמה לי.
הילד המקומי חזר ושאל בעברית עילגת: 'עוד קפה אדון?'. פתאום שמתי לב ששתיתי את הקפה. 'לא תודה', עניתי. המחשבות על הבחורה הזאת שנראתה לי כמוך דגדגו לי במוח. אולי זה סוג של התגלות? אולי השפעות של החום או המדבר? למה היא התכוונה שאני צריך לחפש "בפנים"?

"אדון רוצה שיקראו לו בקפה?" קולו של הילד חזר ונשמע.
"לא" חייכתי אליו. הילד חייך חזרה ופתאום קלטתי שהוא לא נבהל ממני.

"תגיד, החיוך שלי לא מבהיל אותך?"  שאלתי.
"אדון, אני לעבוד כאן כל החיים. ראיתי כבר הרבה אנשים והרבה חיוכים. אדוני צריך להיכנס בפנים"
"בפנים?" שאלתי
"כן אדון. שיקראו לך בקפה"

זה כבר היה לי מוזר. כמו מסרט של לינץ.
קמתי והלכתי אחרי הילד פנימה, לתוך הסוכה. הילד הוביל אותי לשולחן צדדי, ליד המטבחון וסימן לי לשבת. הוא שם את ספל הקפה שתיתי ממנו מולי והלך בלי להגיד כלום. אחרי כמה שניות התיישב מולי זקן עם שיער ארוך וזקן לבן, מוכתם באפור. מצחו כהה וחרוש קמטים. עיניו חומות וגדולות ולחייו גבוהות, משלימות פנים חזקות מאד. אצבעותיו טיילו במורד זקנו וציפורניו הלבנות והארוכות פרמו את הקשרים שבזקן. הוא הסתכל עלי במשך כמה שניות. השתדלתי שלא לחייך.

"אני רואה ירידה ארוכה ובסופה שער ברזל" הזקן התחיל להגיד בקול חלש. שמתי לב שהוא אפילו לא הסתכל בספל הקפה שלי. "אחרי השער אני רואה שתי דלתות" הוא השתתק והעביר את ידו על זקנו הארוך.
"אתה לא מרוצה. נכון"?
"מרוצה? לא אני לא מרוצה במיוחד. אני לא מוצא את החיוך שלי" עניתי.
"אני יודע" הוא מלמל. "אולי החיוך שלך נמצא מאחורי הדלתות האלו. מאחורי הדלת מימין גרים אלה שיש להם סיבה לחייך. מאחורי הדלת משמאל גרים מי שאין להם סיבה לחייך" אמר.
"אז איפה החיוך שלי?"
"את זה רק אתה יכול לראות אני רק מבין בקפה" הוא חייך וסימן לי לקום וללכת.

קמתי ויצאתי אל חול הים. ראיתי אותך שוכבת בשמש עם החברות שלך ורציתי להיעלם. ללכת משם. התקרבתי וחסמתי לך את השמש.
"מה קרה, מה אתה רוצה?" שאלת
"אני נוסע לחפש את החיוך שלי" אמרתי.
"נו, אבל בשביל זה באנו עד לכאן. תן לו זמן, אולי הוא יחזור"
"אני לא חושב שאני אמצא את החיוך שלי פה, אני מחפש במקום הלא נכון"
"למה אתה מתווכח. תקשיב לי, אני יודעת מה אתה צריך, ואל תעמוד לי בשמש" אמרת, אז זזתי. זזתי הביתה.

השארתי לך את האוטו ונסעתי בטרמפים חזרה לאילת, ומשם באוטובוס עד לחיפה והמשכתי בקו 21 למרכז הכרמל. ירדתי מהאוטובוס והתכוננתי לעבור את הכביש כדי להגיע הביתה, כשלפתע עברה לפני הונדה לבנה ברמזור, ובתוך ההונדה ראיתי שוב את זאת שדומה לך. האורות ברמזור התחלפו, אבל אני לא זזתי.

חשבתי וניסיתי להבין מה כל זה אומר.
הסתכלתי שמאלה לכיוון הנסיעה של ההונדה ובלי לחשוב התחלתי לרדת את רחוב וודג'ווד עד הסוף. לא המשכתי עם הסיבוב בסוף הרחוב, אלא המשכתי ישר. עברתי מימין את הסורגים של ביה"ס חוגים והמשכתי ישר עד לשער גדול. עברתי את השומר בשער ונעמדתי מול בניין גדול. שתי דלתות, אחת מימין ואחת משמאל, וכנראה שהחיוך שלי לא נמצא מאחורי אף אחת מהן. הבטתי הצידה, לשמאלו של הבניין ושמתי לב לפוסטר של זאת שדומה לך. מתחת לפניה, המחייכות חיוך ללא רבב, היה כתוב "אם החיוך שלך איבד את הדרך". מימין לפוסטר חיכתה לי דלת זכוכית, צדדית וקטנה. על הדלת מוטבעות אותיות בלבן: "המכון לשיקום האסתטיקה של החיוך". צעדתי פנימה.


----


"בוא שב. הרופא מיד יתפנה אליך" חייכה אליי אחות בחלוק לבן.
"תודה" עניתי, משתדל שלא לחייך.
"אתה יכול לחייך, זה בסדר. אני כבר ראיתי הכל" היא אמרה.
"זה בסדר" עניתי, מתאפק, נבוך מהשקיפות שבהתנהגותי. "תגידי, הבחורה מהפוסטר.."
"איזה פוסטר?"
"הפוסטר שתלוי... פה... בחוץ" עניתי בחוסר ביטחון.
"למיטב ידיעתי אין פוסטר"
"אין פוסטר? אבל פה... בחוץ" גמגמתי, והתכוונתי לצאת חזרה ולראות, כשיד נגעה בכתפי מאחור.
"שלום, בבקשה בוא אחרי" אמר לי מי שהיה, כפי הנראה, הרופא.
הוא הוביל אותי במורד מסדרון ארוך, רצוף דלתות משני הצדדים. לבסוף פנה ימינה באחת הדלתות ואני אחריו. הוא התיישב מאחורי שולחן עבודה ריק ואני התיישבתי מולו. היו לו עצמות לחיים שהזכירו לי במשהו את האיש הזקן מסיני, אבל הוא נראה צעיר בעשרים שנה לפחות, ומטופח בהרבה.
"טוב. בוא תחייך בבקשה, שנראה" הוא הביט בי במבט רציני.
חייכתי.
"אני מבין. וכמה זמן זה ככה?"
"לא יודע... כמה ימים... אולי שבוע"
"יש לך ביטוח משלים?"
"יש"
"טוב.... תראה, המקרה שלך לא חמור, אבל תצטרך לענות לי על כמה שאלות"
"בסדר גמור" עניתי, מרוצה מאד לשמוע שהוא חושב שזה לא חמור.
"מה קרה לך בזמן שאיבדת את החיוך?"
"אהה... שום דבר רציני. חברה שלי הייתה בנסיעה ו..."
"לכמה זמן?"
"יומיים"
" ואתה נשארת לבד?"
"כן, לבד"
"והיא משאירה אותך לבד לעיתים קרובות?"
"לא הייתי אומר, אבל היא גם לא נמצאת איתי כל הזמן" עניתי, מעט מרוגז מהרמיזות השטחיות של הרופא. הוא קם מהכיסא והתחיל להסתובב בחדר.
"ספר לי מעט על החברה שלך"
"היא בת 27. עובדת ביבוא אישי. שיער חום, גובה ממוצע... דומה מאד לבחורה מהפוסטר שלכם"
"פוסטר?... אהה, אני מבין" הוא חייך חיוך מעורר קינאה. "כן, כן. תמשיך"
"אז אנחנו ביחד כבר שלוש שנים ומדברים כבר על חתונה"
"ו...?"
"ו...? ומה דוקטור?"
"ו... אתה אוהב אותה?"
"אני... בטח שאני אוהב אותה"
"אני מבין. אולי זה בכל זאת זה יותר מסובך ממה שחשבתי" הרופא התיישב בחזרה מאחורי השולחן.
"רגע, אתה חושב שהחיוך שלי הפך לחמוץ כי אני לא אוהב אותה? זה טיפשי, לא? אין איזה בדיקה שאתה יכול לעשות? איזה בדיקת דם, או ניתוח פלסטי?'" עניתי לו בקול מהוסס, אבל מעט חסר סבלנות.
"תראה, החיוך שלך זה לא משהו פלסטי ולא איזה מחלה. אני נוהג להגיד שהחיוך הוא החלון אל הנפש והוא רק מאותת שמשהו שם חמוץ לך. אתה מבין?"
שתקתי. לא הייתי בטוח שכל ההתגלות הרוחנית הזאת זה בשבילי. אף פעם לא ממש אהבתי את הסגנון של דייוויד לינץ.
"תחשוב על זה. אתה בטוח שאתה אוהב אותה?"
"כן. בטוח" עניתי בתקיפות.
"יכול להיות שהחיוך נעלם כי פתאום הבנת שיותר טוב לך בלעדיה?"

בלעדיה?
המחשבה על זה הוציאה אותי מדעתי.

"תראה דוקטור, תחזיר לי את החיוך ותן לי ללכת"
"טוב. בסדר"
הוא קם ולקח מראה מהמדף. "תחזיק" הוא אמר לי וכיוון את המראה כך שאראה לעצמי את הפנים. "עכשיו תגיד שאתה רוצה להיות לבד ותחייך"
"זה לא נכון" רטנתי בחוסר סבלנות.
"בשבילי, תגיד רק פעם אחת, בשבילי"
"אני רוצה להיות לבד" וחייכתי.

חייכתי.

אז את מבינה? זה או את, או החיוך.
בהוראות הרופא...

___