לחשוב כמו מצלמה

הבוקר זה ה 1/1/2020. חיכיתי בסבלנות. 

אתמול הסתיים לו עשור והמדיה התפוצצה מסיכומי עשור, ותחזיות לעשור הבא, אבל אני רציתי להגיד משהו אחר. העשור שהסתיים היה מצוין, והוא כבר חלק מהעבר. העשור שיהיה הוא אתגר שכדאי להתכונן אליו, אבל לא להשקיע בו אנרגיה על חשבון הרגע הזה. ממש עכשיו, מסביבכם, מתחבאות המון סיבות לאושר, סימנים של צמיחה והתפתחות. צריך לחשוב כמו מצלמה כי לראות אותם. להתבונן.

רציתי לכוון אתכם להתבונן על הרגע הזה, לחשוב כמו מצלמה.
המצלמה הופכת את הרגע הזה, לנצח.

העין האנושית שלנו רואה הרבה יותר מהמצלמה, שנאלצת לעבוד תחת מגבלות..
העין שלנו רואה זווית יותר רחבה, מסוגלת לראות טווח דינמי יותר גדול, מסוגלת לראות עומק שדה עצום, ומספקת לנו הרבה יותר אינפורמציה. העין לא נאלצת לחלק את המציאות לחתיכות ומספקת לנו המון מידע. אז אם יש לנו כל כך הרבה אינפורמציה מהעין, למה שבכלל נרצה ונתלהב ממצלמה? רק העניין של התיעוד? יש דרכים קלות ופשוטות לתעד, זה לא הקסם של הצילום, זה לא מה שעושה ממנו אומנות שאנחנו תולים בסלון, וזה לא מה שעושה מצילומים אייקונים בהיסטוריה האנושית, ובהיסטוריה הפרטית שלנו.

תחשבו רגע כמו מצלמה, מה הקסם שלכם?

הקסם הוא בצימצום, במגבלה.
כשאנחנו מקבלים את כל האינפורמציה בעיניים, המצלמה עוזרת לנו לצמצם את כל האינפורמציה למה שבאמת חשוב לנו. המצלמה ממקדת אותנו, מעניינת אותנו, פותחת אותנו לרגע הזה. בדומה למילה "צמצם" (Aperture) המצלמה מצמצמת את הזווית, את הקומפוזיציה, החיתוך, את הטיימינג, את אורך המוקד, את המיקוד בתוך הפריים.
המצלמה מאלצת אותנו לוותר על המון אינפורמציה. על פרטים באור, על פרטים בצלליות, לוותר על צבע לטובת שחור לבן. לוותר על מה שאנחנו יודעים, ולהתמודד רק עם מה שהמציאות שמה מולנו, עם חיישן קטן ומעט אופטיקה, והמון מחשבות והחלטות.

כשאנחנו מצמצמים, אנחנו גם נאלצים לנסח בצורה בהירה, שאם לא נעשה זאת – הצימצום לא יהיה ברור, בדיוק כמו בטקסט. אני אוהב מאד לעשות עם הסטודנטים שלי תרגילים של צימצום בטקסט שבהם מסכמים טקסט ארוך למספר בודד של מילים, ופתאום נהיה ברור מה כל אחד מוציא מאותו הטקסט, ורק בצימצום זה נהיה ברור.

אם לא ננסח, הצימצום יהיה לא ברור, ולא רק שאנרים לא יבינו מה צילמנו, גם אנחנו לא נהיה מרוצים מהתמונה. הניסוח מכריח אותנו להתבונן ולשים לב, מכריח אותנו לחשוב, לקחת החלטות, להביא את עצמנו לידי ביטוי. 

אז לעשור הקרוב אני מזמין אתכם לחשוב כמו מצלמה, להישאר נאמנים לרגע הזה.

כמו אמן אשליות, המציאות מחביאה מול העיניים שלנו אבסטרקטים, הומור, דימויים, ציורים פיגורטיביים. אם לא נתבונן ונחשוב כמו מצלמה, לא נזכה ליהנות מזה. לאור שחודר בין העננים, לצל של ילדה שנופל ליד סבתה העייפה, לעלים שנושרים ממשקל טיפות הגשם, לטקסטורות הנפלאות שמחזירות את האור. 

פיתחו עיניים עצומות, פיתחו את המחשבות מספיק כדי לתת לאור להיכנס.
אל תישכחו שעוד עשור, או פחות עשור, הוא בסוף רק חלקיק מהזמן. 

אל תשכחו להגיד ליקירכם, למי שסביבכם להתבונן מסביב. כמו מצלמה אתכם מוזמנים לשתף את היופי שאתם רואים, את המחשבות שלכם. אם לא תשתפו, ותשאירו את הצילומים שלכם בחדר החושך, תבזבזו את כל היופי הזה על כרטיס זיכרון במקום למלא את העולם בהשראה וחיוביות.

גם את המסר הזה אתם מוזמנים לשתף.

אני מאחל לכם שתחשבו כמו מצלמה, ותמיד תזכו להפוך כל רגע ממש לאין סופי, לנצח.