פרדוקס הכשרון באומנות (או, איך לומדים יצירתיות)

להיות יצירתי לא מותנה בכישרון. יצירתיות היא הכישרון עצמו!

כולנו יצירתיים. אומנות או לא, כולנו יצירתיים. חלק מאיתנו יצירתיים בעבודה, חלק עם הילדים, חלק בצורה שבה הם מכינים אוכל, וחלק בצורה שבה הם מתמודדים עם כישלון.. כולנו יצירתיים. אני לא אדע לפתור בעיה ברכב אם אתקע באמצע שומקום למרות שיהיו כאלה שיישבעו שאני האדם הכי יצירתי שהם פגשו. זה אומר שאני לא יצירתי? לא. זה אומר שאני לא יצירתי בפתרון בעיות מסוג זה. איש אחר, שאולי מעולם לא בירכו אותו במחמאה על כך, יהיה יצירתי מאד בפיתרון בעיות מוטוריות ובאילתור (מקגייוור סטייל) של חילוץ הרכב בתנאים מוגבלים. 

לא כולנו יצירתיים באותו אופן, וטוב שכך - זה הבסיס למגוון העצום שאומנות ממשיכה לייצר ולחדש. 

זה נכון, יש את אלה שחשיבה יצירתית קלה להם יותר. הם תמיד חושבים הפוך ותמיד מנסים לעשות דברים אחרת. זה, לפעמים, דופק אותם בחיים, אבל מאד עוזר להם בחשיבה יצירתית. אם הם מצאו בחיים אופק יצירתי, הם יודעים למנף את זה ולהיות מושאים להערצה. אגב, אם הם לקחו כמה החלטות שהובילו אותם לאופק שגרתי, הם עשויים ליפול קשה. הצורך הבלתי נשלט לנסות לעשות דברים אחרת, יעיל מאד ביצירתיות וקשה מאד בסביבה שמתפקדת על פי חוקים ברורים. מי שנוח לו בסביבה של חוקים, ואלה שחושבים אנליטית, ואלה שנוח להם עם טקסים ועם שיגרה, עדיין יכולים להיות יצירתיים, אבל הם צריכים מוטיבציה, סבלנות והם צריכים שיטה שתעזור לפתח את היצירתיות.

אז בעצם אני טוען שכולנו כישרוניים לאומנות, אבל כל אחד כישרוני לאומנות אחרת לגמרי, בהתאם לאופי ולכישורים שהוא מסוגל ורוצה להביא לידי ביטוי. השורה התחתונה, יצירתיות נמצאת בכולנו, אבל צריך לדעת להוציא אותה החוצה.

כמורה לצילום אני פוגש מאות תלמידים בשנה. 
הנושא שאותו אני מלמד לא מעניין את כולם באותה מידה. 
חלק מתעניינים בטכניקה, חלק בציוד, חלק בעריכה, חלק בפרקטיקה הבסיסית של תפעול המצלמה. אני מנסה לחדד את הערכים שיצירתיות מייצגת כדי לעודד את התלמידים לשים בצד את המוטיבציה הראשונית שלהם ולתת לתהליך היצירתי סיכוי. 

כישרון תמיד נתפש כייחוד, כמשהו שיש לך ולאחרים אין. 

בהנחה שלכל הצלמים בעולם יהיה אותו הציוד בדיוק, וכולם יידעו לתפעל אותו, הרי עדיין לא כולם יהיו אותו הצלם ולא יצלמו את אותן התמונות. ההבדל יהיה ההבדל האנושי - והוא הכישרון, והוא היצירתיות. לצלם תמונות שצלם אחר לא היה מצלם.

אני תמיד נהנה ללמד, אבל לתלמידים לא תמיד הכי כיף ללמוד, והם לא תמיד פנויים לתת לזה הזדמנות. הגעתי למסקנה שיצירתיות הכי קל ללמוד בשני עיתויים - 
1. כשרק מתחילים, כשעובדים עם מצלמה פשוטה, אפילו בסלולרי, כשלא יודעים כלום, ולא רוצים ללמוד על צמצם ותריס, אלא רק לצלם תמונות מעניינות. אז, כשבראש אין חוקים וגבולות ברורים, פתאום הכל אפשרי והכל מותר וצילומים הופכים להיות משהו אישי ואינטואיטיבי. 
2. אחרי שהגענו לתקרה של כל מה שרצינו להשיג כצלמים. אחרי שקנינו את הציוד שרצינו וכבר לא מעניין אותנו ההכרזה החדשה, או העדשה החדשה, או אחרי שצילמנו את הציפור ההיא שתופסת דג, או עכביש שאוכל זבוב, או צילמנו בסטודיו מאובזר עם רקע יוקרתי ופלאשים שיורים מכל הכיוונים... פתאום אחרי שמיצינו את כל מה שחשבנו שהלכנו ללמוד צילום בשבילו, אם יש עדיין חוסר שביעות רצון מתהליך הצילום - אתם פנויים ללמוד על יצירתיות.

יצירתיות הכי טוב ללמוד לבד! לנסות, לשחק, להעיז. אבל, חייבים למצוא סביבה תומכת.

אם אתה מנסה דברים, אתה בטח לא הגעת מהנסיון הראשון לרמת ביצוע גבוהה ומרשימה. הגיוני? 
זאת בדיוק הסיבה שסביבה של צלמים יכולה לשבור את רוחו של צלם שמנסה להיות יצירתי. סביבה של אומנים יכולה להיות הכי נכונה בשבילו. אגב, זה נכון גם הפוך - צילום טכני ומרשים, ולא יצירתי (כמו נניח ציפור שמצולמת ב 300 מ"מ בצמצם 8 בזמן מעוף עם דג בפה) עשוי להתקבל בזילזול בסביבה של אומנים ובעונג גדול ע"י צלמים.

מצא סביבה תומכת, מחזקת, ותקשיב לביקורת - ושלא תעיז לקבל אותה.

ביקורת היא משוב חשוב כי היא הדיאלוג שאומן מנהל עם הצופה. ביקורת היא לא מה שאתה צריך לשנות, אלא מה שהצופה חושב, ואלה שני דברים אחרים.