פוטושופ (או מתי צילום הוא כבר לא צילום)

שואלים אותי מה אני הכי אוהב לצלם. נוף? אורבני? אנשים? אומנותי?

אני חושב שאני הכי אוהב לצלם את מה שנדמה לי שרק אני רואה.

ברור שאחרים גם רואים את זה, אבל אחרת. לכן אני רץ עם הסלוגן "צילום מזווית אחרת" כבר 15 שנה. לפעמים זווית, לפעמים קומפוזיציה, לפעמים פילטר או צמצם... העיקר להעביר בצילום משהו מעבר למה שהעין רואה.

מה הטעם בלהיות צלם אם אתה משקף את העולם שכולם רואים? יש ערך בתיעוד, אבל צילום של מציאות הפך להיות הדבר הכי זמין מרגע שלכל תלמיד כיתה ג' יש מצלמה איכותית בכיס כל הזמן. צילומי החדשות הראשונים באינטרנט מצולמים בסלולרי של עוברי אורח כבר שנים... פעם זה היה מקצועי רציני להיות צלם חדשות.

העולם הצילומי שלי אסקפיסטי. צורני. גרפי. הומוריסטי. לעיתים הוא אסתטי בלבד, לפעמים הצילום שלי מעביר ביקורת חריפה ופעמים הוא הולך לאיבוד בעננים פילוסופיים. הצילום שלי לא תמיד פופולרי, ולא תמיד מובן, אבל הוא משקף אותי. הוא המשך ישיר של הצורה שאני חושב ואיך שאני כותב.

פעם כתבתי כי רציתי שיקראו אותי. היום אני מצלם כדי להרגיש שיש לי דיעה, והצילום נותן לי קול להביע אותה. אני מצלם וכותב כי הם משלימים אחד את השני בראש שלי.

ואז שואלים אותי למה לא פוטושופ? כולם עושים את זה...

פוטושופ ועיבוד זה מצוין, אבל זה לא צילום. אומנות דיגיטלית זה נפלא, אבל זה לא צילום. עיבוד נותן חופש יצירתי נהדר, אבל הוא לא צילום! 

צילום זה אתה, המצלמה, והמציאות.

שוב,צילום זה הצלם, המצלמה, והמציאות.

זה תמיד היה כך. 

העיבוד מייצר פער בין מה שיכל היה לראות מישהו אחר מול אותה מציאות שצילמתי. מול מה שהוא יכל היה לצלם. הערך שלי כצלם מתבטא שנקודת המבט שלי, ולא בכמה זמן השקעתי בעיבוד. העיבוד יכול לגרום לצילום להיראות נפלא, אבל אחרי העיבוד, הוא כבר לא צילום!

זה לא רק סמנטיקה, זה כבוד למקצוע של הצילום.

היכולת לקחת החלטות במקום, עם מצלמה ביד. לקחת החלטות ולתת משמעות. לגרפיקאי מוכשר תמיד היה מקום משלו, מכובד מאד, וגם אם הוא עושה את הגרפיקה על תמונה שהוא צילום - זאת עדיין עבודה גרפית ולא צילום.

טוב, אני טרחן.

אני יודע שרבים קוראים אותי וחושבים שמה שאני אומר היה רלוונטי בעולם הישן והיום אין דבר כזה צילום בלי פוטושופ. בסדר... אתם מסכימים שהשאלה היא כמה? כמה פוטושופ?

אם אני לא טועה, צלמים מקצועיים, ואני מכיר רבים כאלה, מעדיפים להישען על הראייה הצילומית שלהם. 

אם אני לא טועה, מי שעושה הרבה עיבוד והרבה פוטושופ, בעיקר מעיד על עצמו - שהוא לא צלם מספיק טוב.

שוב, אתה יכול להיות מאד יצירתי ואומן פוטושופ בחסד, ואני מפרגן לך, רק אל תקרא לזה צילום.

אז כששואלים אותי מה אני הכי אוהב לצלם, 

זה לא משנה מה, אבל זה עם מצלמה. 

ככה, אני מאמין

 אני רוצה לתת נקודת מבט נוספת, אחרת. בעיניי, היא חשובה לא פחות.

בני אדם שואפים להגיע לאיזון, להשלים את מה שחסר להם. אנחנו תמיד בכמיהה למשהו. אולי אהבה, או כסף, או פופולריות. צורת החשיבה הזאת גורמת לנו להיות עסוקים במה שחסר, ולא בהכרח במה שיש לנו. אולי זה נשמע פילוסופי אבל תחשבו רגע כמה דברים טובים יש לכם בחיים, ואיך מה שמעסיק אתכם אלה תמיד הדברים שחסר או שצריך לתקן.

אני לא מנסה להגיד שאנחנו לא מאושרים (למרות שיש עם זה בעיה) אלא שאנחנו לא חיים בתוך הרגע עצמו. אם החיים הם ספר, אנחנו מדפדפים קדימה, ולא הרבה פעמים מתעכבים על העמוד שבו אנחנו נמצאים. 

אחת הסיבות שאנחנו אוהבים ספורט (כן, המטומטמים שרודפים אחרי הכדור) היא שהוא מאפשר לנו לחיות את הרגע עצמו, להיות בתוך הרגע. זה קורה עכשיו! עכשיו נחרצים גורלות! אפילו כשרואים שידור חוזר, אתם בתוך הרגע ואתם חווים שחקנים וקהל שגם הם עמוק בתוך הרגע - זאת תחושה עילאית.

יש מעט דברים בחיים שמאפשרים לך לחיות את הרגע. לקבל פרספקטיבה אחרת על מה שאתה חווה ברגע זה ממש. אלה החיים שלך, ואתה יודע להביט מסביב ולאמץ אותם אליך. צילום יודע לעשות בדיוק את זה!

בצילום אתה חי את הרגע. אתה מספר את הסיפור. לא בהכרח הצילום התיעודי שמתעד את הרגע, אלא הצילום היצירתי שנותן בו פרשנות. אתה מספר את דעתך על הרגע, על מה שמעניין אותך ומה שאתה רוצה לשתף.

אתה חי את הרגע הזה, אתה בתוך הרגע, יותר מפעם אחת. אתה בתוכו כשאתה מצלם, זה ברור, אבל אתה בתוכו בכל פעם שאתה רואה את הצילום, ובכל פעם שמישהו אחר רואה את הצילום ומשתף אותך בחווייה שלו מהצילום. מה הוא רואה בתוך הרגע שאתה חווית. זאת חווייה מאד עוצמתית שאין הרבה מהסוג הזה. המציאות שהיתה מול המצלמה היא דבר אובייקטיבי, אבל המצלמה הפכה את המציאות לחווייה הסובייקטיבית שלך!

עכשיו, 

כשאתה עושה עיבוד...

כשהצילום הפך את השמיים לאחרים, או שנוספו ציפורים לשמיים, או שהעניים פתאום נמרחים כאילו היתה פה חשיפה ארוכה... איפה הולך לאיבוד הרגע המחונן הזה? איפה הקשר בין החווייה שלך,המציאות, והתוצאה הסופית?

הצופים שרואים את התמונה, רואים את הרגע שחווית? את מה שהיה שם?

העיבוד עדיין חי את הרגע שהיית בו? בשבילך? בשביל הצופה?

אם המטרה מקדשת את האמצעים, הרי יש לזה ציור, ואומנות גרפית, ואומנות דיגיטלית. שם התוצאה לא קשורה בכלל למה שהיה במציאות אלא רק לדמיון של היוצר. אני תמיד מספר לתלמידים שלי שהצילום שונה מכל האומנויות האחרות כי הוא מתחיל במציאות, וכל היתר מתחילים בדמיון של היוצר. מוסיקה, וציור, וכתיבה... הכל מתחיל בראש של היוצר ללא תנאים מגבילים. צילום מתחיל במה שנמצא מול הצלם. זה הייחוד של צילום!

העיבוד מבטל את הייחודיות של הצילום, בכך שהוא כבר לא מגביל את עצמו למה שהיה שם, למציאות, אז איך אפשר להמשיך ולקרוא לו צילום?

אני בעד לקרוא לו אומנות, אבל לא צילום.

האקדמיה ללשון העברית קראה לפעולת המצלמה "צילום" מכיוון שהתוצאה באה מהמצלמה. כשאני רואה אומנות גרפית שמוגדרת כצילום אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שמישהו מנסה לערבב אותי בכוונה או שלא בכוונה.

צילום הוא אמצעי חשוב לנפש, ליצירה, ואפילו לרגש. פוטותרפיה שמשלבת פסיכולוגיה עם צילום עושה פלאות ביכולת שלנו להתמודד עם הדברים בחיים שמקשים עלינו. אולי יום אחד אחד מישהו ימציא את הפוטושופתרפיה וזה יהיה משהו חדש ומסקרן.

אם אתם צלמים, והתאהבתם בתהליך העיבוד, והוא מושך אתכם, אין בזה פסול. אם אתם אוהבים צילום ועיבוד באותה מידה ולא בא לכם לבחור בינהם, גם זה מצוין. אני לא מנסה להגביל או לאלץ אתכם לבחור. רק שתדעו שהמינון בין בניהם הוא ההבדל בין צילום, לבין אומנות דיגיטלית וזה הכל.. חוץ מזה, הכל אותו דבר.

יש פה הגדרה של גבולות כפי שאני רואה אותם, וגם אחרים, אבל אין פה נסיון לקבוע אמות מידה שמגבילות צלמים או אמנים. זה ה"אני מאמין" שלי וזה שאני מעלה את הטיעונים לא אומר שאני לא יודע לקבל אחרים. אני מאמין שעולם הצילום מתבלבל בהיעדר הגבולות של צלמים שמשנים את המציאות וממשיכים לקרוא לה צילום. היעדר הגבולות מייצר דור חדש של צלמים שבעינהם עבודה הצילום לא מתבצעת בקליק אלא בפוסט (בעיבוד), וזה חבל לי מאד.

עיבוד שהוא מהסוג שמשפר תמונה, עושה לה אופטימיזציה, מפתח אותה, הוא חלק בלתי נפרד מצילום. אי אפשר בלעדיו, ולא צריך להגביל אותו!!

עיבוד שמשנה את המהות של הצילום, מוסיף או משנה בו משהו סלקטיבית, ראוי שייקרא אומנות, אבל כמו שכבר אמרתי, לא ראוי שימשיך וייקרא צילום.

תודה שקראתם אותי,

גלעד בנארי