כמו מרק בחורף (או על צילומי אווירה)

כמה מילים על צילום אווירה, או תמונות אווירה.

אין הרבה הסבר או התייחסות רצינית לז'אנר הזה, אולי בגלל שהוא לא ז'אנר בפני עצמו, אלא גישה צילומית שיכולה לעבוד בכל ז'אנר. לא ראיתי מעולם קורס ללימוד צילום שמלמד "צילום אווירה" (אולי כדאי לעשות כזה) וזאת למרות שתמונות אווירה הן אולי הפופולריות ביותר בצילום. אם תעשו חיפוש בגוגל על הצילומים שנמכרו בהכי הרב הכסף בהיסטוריה תגלו שם את ריצ'רד פרייס ואנראס גורסקי בצילומי אווירה שנמכרו בכ 4,000,000$ כל אחד. 

אז מה זה צילום אווירה?

בהגדרה הפשוטה שלי, הנושא של צילום אווירה לא מופיע בתוך התמונה. מה זה אומר? זה אומר שאף אחד מהמרכיבים בצילום לא מהווה את הסיפור המרכזי של התמונה. היא לא עוסקת בפרט שמופיע בה אלא בתחושה כללית שעולה מהתמונה. 

היא לא עוסקת בפרט ספציפי, באדם מסויים, או מאפיינים פיזיים של מקום. היא מעבירה אצל הצופה תחושה ואסוציאציה. היא יכולה להראות פרטים, אבל בלי לתת את מאפיינים מדוייקים שלו, אלא ברמז (טישטוש, טקסטורות, אור). ברגע שאנחנו חווים מאפיינים מדוייקים אנחנו מפעילים את מה שרולאן בארת קרא לו "סטודיום" ומתחילים תהליך של למידה בתוך התמונה. היא מיד מעבירה אותנו למצב אמוציונאלי שבו אנחנו מנסים לפענח פרטים ולא מאפשרים לאמוציות להשתלט על החוייה ("פנקטום").

היתה פעם תערוכה שהציגו בה צילומים של עצים מטושטשים. מבקר אומנות שבא לבקר בתערוכה התרגז על ההחלטה וביקש לדבר עם הצלם.
"אדוני הצלם" הוא פנה אליו. "אתה לא חושב שאתה צוחק עלינו עם התמונות האלה? אנחנו באים לתערוכת צילום כדי לראות עצים מטושטשים? תן לראות פרטים - גזע, ענפים, עלים.. מה אני רואה פה?"
הצלם ענה לו: "אדוני, האם ראית פעם עץ במציאות? את הגזע, הענפים, העלים?"
"בוודאי שראיתי" ענה המבקר.
"אז מה הטעם שאראה לך בתערוכה את מה שראית במציאות?" ענה הצלם. "כשהעצים מטושטשים, אתה מקבל פיענוח אחר לאותו העץ. אתה סופג אווירה, מדמיין. אולי אתה לא אוהב את התמונות, וזה בסדר, אבל להראות לך את מה שאתה רואה כל הזמן זה פשוט מיותר".

צילום אווירה הוא הדרך של הצלם לספר לנו משהו, בלי להראות אותו במפורש. אווירה שמזג אוויר מייצר, גשם שירד או עננות כבדה. סמטאות קודרות בשוק צבעוני, אווירה של ריצת בוקר בניו יורק, או רחובות ציוריים לפני שקיעה.

אז מה עושים?

1. קודם כל חושבים עם הראש ועם הבטן.. מה אני רוצה להגיד? מה האווירה שאני רוצה לצלם? מה אני מרגיש כאן? זה הכי חשוב. המצלמה הכי משוכללת והעדשות הכי טובות לא יכולות לצלם משהו שלא חשבתם עליו. צילום אווירה נוצר קודם כל בראש שלכם, בדימיון מודרך. תרגישו ורק אז צלמו.

2. אחר כך נותנים בזה סימנים ויזואליים - האם בתמונה כזאת יהיה עומס של פרטים, או שהיא תהיה שקטה מאד? האם צריך שיהיה בה הרבה אור, או חשוכה מאד? האם היא תעבוד טוב יותר עם קונטרסט גבוה או עם הרבה טישטוש? צללית של דמות, צל על הרצפה? הרבה צבע, או אולי בשחור לבן? האם להשתמש במסגור פנימי כדי להסתיר פרטים מוסיימים ולהבליט אחרים?

3. אחרי זה מנסים להבין האם נדרשת החלטה טכנית - האם להתמקד בפרט מייצג כלשהו בצמצם פתוח מאד, או לייצר חשיפה ארוכה ללא פרטים ברורים? האם לשנות White Balance כדי לתת צבעוניות מלאת אווירה? האם לעבוד עם פילטר? אולי לצלם ב ISO גבוה מאד כדי להוסיף גרעון וקונטרסט לתמונה, או אולי ב ISO כדי להחליק אותה ואולי אפילו להזיז את המצלמה תוך כדי הצילום למריחות עדינות וטישטושים קלים?

צילום אווירה זה כמו מרק.
זה לא בשרני וקשה לקחת מזה ביס, אבל זה עומס של זכרונות מרגשים, וגשם בחוץ, ואדים שמכסים את הפנים. וריחות שעוד לפני שטועמים, כבר מחזירים אותך לאמא...