כל השפע הזה (או מה הסכנות לעולם הצילום)

האיום הגדול ביותר על הצילום – טכנולוגית השפע

כצלם, וכמורה לצילום, דיברתי על הנושא פעמים רבות בדיונים רבים. עדיין, לא ניסחתי לעצמי הבנה עמוקה וחד משמעית של הנושא, וספק אם אני אצא עם כזאת אחרי הדברים הבאים, אבל בואו ננסה.

בעבר, צילום היה משמעותי יותר ממה שהוא היום, לפחות מנקודת מבט מסויימת. בעבר, רק בודדים תיפעלו מצלמה. כשאני אומר בעבר, אני חוזר 20 שנה אחורה, זה הכל. מצלמות היו תחביב יקר (ציוד, פיתוח, הדפסות) ומקצוענות אמיתית דרשה גם המון ידע. ידע בתפעול המצלמה (שלא היתה סלחנית וטעות בזמן הצילום משמעותה תמונה שהתפספסה), ידע באופטיקה וידע בחדר חושך וכימיקלים ושיטות עבודה.. כל זה הביא לכמות צוגבלת של צלמים שמכסים את עולמינו ובדרך כלל מתמקדת בצורך המעשי לכסות אירועים שדורשים תיעוד. 

היו את המקצוענים, והיו חובבים, ומטיילים, ו"פוטו" שכונתי שבאים להצטלם בו בפורים. זהו. כמי שנולד בשנות ה 70 של המאה הקודמת אפשר להכניס את כל התמונות שצולמתי על גיל 16 לאלבום אחד, אולי שניים. כלומר, אולי 200 תמונות שמכסות 16 שנה מחיי. 

קפיצה קטנה קדימה. מי שנולד בימים אלה יסגור את ה 200 התמונות הראשונות שלו בשעות הראשונות לחייו. צילום היום זמין לכולם. כולם! כל סלולרי הוא מצלמה (בפועל הוא שתיים עם הקדמית והאחורית). ברוב המשפחות יש מצלמה רצינית יותר בארון, ורשתות חברתיות באינטרנט מופצצות במיליוני תמונות מדי שעה. הכל מצולם, וקשה לחשוב על משהו שלא ראיתם אף פעם תמונה שלו. חיפוש בגוגל אחרי תמונות יציג צילום של כל דבר שתעלו על הדעת.

צריך לצלם פחות, ולחשוב יותר

ופוטושופ? בואו לא נפתח את הדלת הזאת. מה שצלם של פעם היה מוגבל מלעשות, היום זמין בקלות, ואינטואיטיבית לכולם. ילדים מציגים תמונות מעובדות באינסטגרם בקליק וזאת המציאות הכי ברורה שלהם.
טוב מאד, נכון? השפע הזה, האפשרויות המדהימות שנפתחו בפנינו ולא היו בעבר.
ככל שיש יותר אפשרויות יש יותר גיוון ברעיונות, יותר הזדמנויות, יותר סיפוק. זהו, שלא.

דמיינו עיירה קטנה, חנות אחת של בגדים.
דמיינו את לואיס, גבר בן 40. פעם בשנה הוא הולך לחנות המכנסיים בעיירה וקונה מכנס. הוא מודד מתוך 4 מודלים שהחנות מחזיקה, ובדרך כלל קונה תמיד את אותה הגזרה שהוא אוהב ומתחדש במכנס. אבל, השנה נפל דבר. רשת גדולה של אופנה רכשה את חנות הבגדים המקומית ופתחה במקומה חנות בגדים בת 3 קומות עם שפע אדיר של הזדמנויות ודגמים. צבעים, גזרות, אורכים, מותגים. לואיס בה לקנות מכנסים ונדהם מהשפע האדיר. המוכר ניגש אליו עם חיוך ומזמין אותו למחלקת המכנסיים. בוא תמדוד הוא אומר ללואיס, בוא תנסה.
לואיס מודד מכנס אחד. זה נהדר הוא חושב, מעולם לא ניסיתי מכנס שכזה. המודד מזמין אותו לנסות צבע אחר, גיזרה אחרת. מה התקציב הוא שואל את לואיס, לאיזה מטרה אתה צריך את המכנס הוא שואל אותו. אחרי דקות ארוכות וכמה מדידות לואיס מתחיל להילחץ, הוא לא יודע מה להחליט. הוא כמעט וקונה 4 זוגות שונים של מכנסיים, וברגע האחרון הוא נוטש את הקופה ובמבוכה עוזב את החנות. לואיס מתגעגע לחנות הקטנה, ולמכנס הפשוט שהוא היה קונה כל שנה. הוא מתגעג לפשטות, ולאושר שמגיע עם הפשטות. כל השפע של החנות לא הפך את לואיס למאושר מכל האפשרויות, הוא הפך את החווייה הפשוטה למורכבת.

שפע הוא לא תמיד טוב. אפשרויות טכנולוגיות לפעמים לוקחות את העוקץ ממה שחשוב באמת.
אין ספק שתמונה בודדת חשובה היום פחות ממה שהיא היתה חשובה פעם. אני יכול לעצום עיניים ולהיזכר בתמונה אחת או שתיים שחשובות לי במיוחד מילדותי. בני הגדול, יתקשה לעשות את אותו הדבר. יש לו עשרות אלפי תמונות שצילמתי, וככל שהן כולן יפות וככל שהן כולן חשובות – בסוף, אין להן חשיבות בעיניו כשיש כל כך הרבה.

צריך לצלם פחות ולחשוב יותר

מטיילים, מבלים, יוצאים למסעדה. בכל מקום שמגיעים אליו מצלמים תמונה. סלפי, או שלא, מצטלמים. מתייגים את עצמנו ואת החברים. אינסטוש על המנה, GPS למסעדה, ביקורת לחווייה...
בעבר, זה עשוי היה להיות מאד משמעותי. לחזור לתמונות שצילמנו ולקרוא מה שחשבנו ועם מי שהיינו, והמבטים על הפנים שניו לנו, ומה שלבשנו... היום, זה טריוויאלי. כולם עושים את זה, ואנחנו עושים את זה כל הזמן ובכל מקום. עוצמת הרגש שיש לנו מזה הופך להיות מכנית, שולית.

כשאני מצלם את הילדים שלי, הם כבר הפסיקו לחייך בצילומים. הם בתמונה כי ככה אבא רוצה, וככה עושים, לא בגלל שהם שמחים להיות בה. יש לי מאות תמונות נהדרות, כשהילדים שלי לא מחייכים וזה הורג אותי. הייתי מחליף את כולן באחת בודדת, מרחוב ליד הבית, כשכולם מחייכים ושמחים להצטלם.

אני צריך לצלם אותם פחות, ולחשוב על כל תמונה יותר

צר לי, השפע הזה עימעם את עוצמת הרגש מתמונה, מצילום.
מצלמות לייב משדרות מכל פינה על הגלובוס ישירות לסלולרי שלנו. כולם מצלמים כל הזמן ואנחנו לא יכולים לחשוב על משהו לצלם שלא צילמו לפנינו. אנחנו מצלמים מאות תמונות בכל יציאת צילום, עד כדי כך שאין לנו חשק או כח אפילו לעבור על התמונות שצילמנו והכל הופך לרעש דיגיטלי.

כל הטוב שצילום מסוגל לתת מיטשטש.
לחיות את הרגע, להנציח רגע משמעותי, אדם משמעותי, לספק לאחרים הצצה למה שראיתי וחוויתי.
פעם, היו מצלמות שצילמו עם פילם של 6 תמונות. רק 6. כמעט כל שש התמונות שהצלם פיתח היו משמעותיות עבורו, כי כל קליק היה משמעותי ומוגבל. במצלמות של 12 תמונות, לפחות חצי מהקליקים היו משמעותיים עבורו. במצלמות של 24 ו 36 תמונות, עדיין 6 תמונות היו כמעט תמיד משמעותיות ומוצלחות. היום, בכרטיס זיכרון נכנסות אלפי תמונות אבל תתקשו למצוא 6 שיהיו באמת משמעותיות עבורכם. השפע פגע בערך, פגע בפשטות, פגע באושר.

לצלם פחות ולחשוב יותר

טווח דינמי לא מוגבל (HDR) מאפשר לראות פרטים באור ובצל באותה מידה. מצלמות שמאפשרות לבחור את נקודת הפוקוס לאחר הצילום מתחילות להיכנס לשוק. רזולוציה או זום זה עניין של תקציב ולא מגבלה. פוטושופ הוא כלי ללא גבולות. אז זה טוב? השפע הזה הוא טוב?
אם הטווח הדינמי המוגבל במצלמה מאלץ אותי לבחור נושא מוביל (באור או בצל) אז גם הצופה בתמונה מבין מה מה היה בעיניי הנושא המוביל. אם לא נאלצתי לבחור, הצופה בתמונה לא מבין מה ניסיתי להגיד..

אז מה אני מציע?

ראשית, לצלם פחות ולחשוב יותר. לחשוב פשוט.
זה לא המצלמה והציוד, זה תמיד הרעיון. אף טבח לא נהייה שף ברגע שהוא קונה את התנור הכי טוב ומשוכלל שיש. כולנו מצלמים, אבל לא כולנו צלמים.
צלם לא עובד על כמות, הוא עובד על משמעות. תחזירו את המשמעות לצילומים שלכם. תדפיסו את התמונות המשמעותיות ואל תסתפקו באגירה אין סופית של קבצי תמונה במחשב ובגיבויים. אל תעלו 10 תמונות ביום לרשתות חברתיות, תעלו צילום ביומיים, תנו לנו להתגעגע ולהתרשם.
אל תראו לילד שלכם שאתם מצלמים אותו בלי הפסקה, צלמו אותו כשהוא באמת מאושר, ולא כשאתם מבקשים ממנו להיראות כזה. אחרי זה אל תישלחו לו בוואצאפ 40 תמונות מהטיול, אלא תדפיסו לו אחת. היא תהפוך למשמעותית עבורו.

טכנולוגיה מאפשרת לכם לצלם ללא הגבלה, וזה מצוין.
כדי להחזיר את המשמעות לכל קליק, לכל צילום, צריך להגביל.
אפשר לאכול ללא הגבלה, לישון ללא הגבלה, לראות טלוויזיה ללא הגבלה – אבל אנחנו מגבילים את עצמנו. גם מהדברים הכי טובים, אנחנו מגבילים את עצמנו, כי זה לא בריא יותר מדי.

גם בצילום,

צלמו פחות ותחשבו יותר.