הקרב על אמריקה

 

צילום יכול להיות מקום לברוח אליו, למצוא בו פרשנות אסקפיסטית לעולם הרועש, והוא יכול להיות בדיוק "הצד השני" של זה. צילום יכול להנציח ולהעצים את המכוער והבוטה שיש במציאות.

בסרט "הקרב על אמריקה" ("Civil War") מוצגת אמריקה דיסטופית, בעתיד הלא רחוק. הסרט מתמקד בקונפליקט פנים אמריקאי בעקבות תקרית של ירי המוני, שמובילה לסדרה של מאורעות שמחריפים את הפילוג בחברה האמריקאית עד כדי מלחמת אזרחים. העלילה עוקבת אחר דמויות שונות שמייצגות צדדים שונים בקונפליקט הזה, כולל צוות עיתונות שבו מודגשת דמות של צלמת דוקומנטרית המתעדת את המאורעות והנפגעים (קירסטין דנסט).

כצלם, מצאתי את עצמי עוקב אחרי הסרט לא רק מבחינת העלילה, המשחק, הבימוי, וכל הדברים הרגילים, אלא דווקא על האופן שבו מוצג התפקיד של הצלם, גם בקידום העלילה, אבל גם מהצד הפסיכולוגי של הצלם, והפער מאיך שאני תופס צילום. חלק מחבריים הטובים ביותר בתחום הצילום הם צילומי עיתונות. הם מוצאים את עצמם בלב העימות, מביאים את הסיפור העיתונאי תוך סיכון חיים ממשי.

יש רגעים בסרט שהצלמים משולים ללוחמים. בעוד הלוחמים יורים בנשק ומסתערים, בצמוד אליהם מסתערים הצלמים עם המצלמה קדימה ויורים. הדימוי הוויזואלי היה לי קשה. תודה לאקדמיה לשפה העברית שעשתה עימנו חסד. באנגלית צלמים "יורים" (shoot) באנשים, ולפחות בעברית אנחנו אומרים "מצלמים" ולא תרגמנו את זה עם כל המטען הרגשי (והשלילי) לעברית.

הסרט סיפק לי הזדמנות לנתח עם עצמי מספר היבטים של זה.

1.         בחירה בנושא הצילום: אני לא חושב שכל צלם יכול לצלם מלחמה, כאב, אסונות והרוגים. זאת משימה עם שליחות. שליחות בשם הצדק, העיתונות, האמת. אתה נלחם לחשוף, לספר, לתעד, וזה בא עם מחיר כבד. הבחירה לצלם את הקשה כל כך היא בחירה שיש בה וויתור מראש. וויתור קשה על שקט נפשי. אתה זורק את עצמך אל האש, אתה חלק אינטגרלי בתוך הסיוט.

2.         שאלות אתיות: צלמים בזמן מלחמה מתמודדים עם שאלות אתיות מורכבות, כמו האם ומתי להתערב, איך להציג את הנושא בצורה מכובדת, ואיך לשמור על האובייקטיביות שלהם.  הם מצלמים ב"סופר-פוזיציה" שבה הם לכאורה יכולים להתערב ולשנות את המציאות, אבל הם מוצאים את עצמם מתעדים אותה גם ברגעים קשים מנשוא. מצד שני, הסרט גם מביא את הצופה "לעודד" את הצלם להשיג את התמונה, להיות שם ברגע המכריע, שהוא בעצם הרגע הקשה ביותר האפשרי.

3.         השלכות פסיכולוגיות: הרגעים שראית כצלם, לא רק שלא יוצאים מהראש, אלא גם מתועדים במצלמה. אתה רודף אחרי המראות, הרגעים, הקושי. זה בוודאי מצלק את הנשמה, נצרב כפוסט טראומה.

4.         סיכון אישי: צילום במצבי קונפליקט כרוך בסיכון אישי גבוה. צלמים רבים מוצאים את עצמם במצבי סכנה ממשית, ולעיתים נפגעים או נהרגים במהלך עבודתם.  הסרט מצביע על כמה וכמה רגעים כאלה, מבלי שאכנס לספויילרים.

5.         תיעוד והיסטוריה: הצלם משמש כעין בלתי מתפשרת שמתעדת את ההיסטוריה בזמן אמת. התמונות והסרטים שהם מצלמים יכולים לשמש כעדות למה שאירע, במיוחד במצבים של כאוס ואי-ודאות. חשוב ומשמעותי, אבל תמיד מבליט פרספקטיבה של הצד ממנו הצלם מגיע.

6.         השפעה על דעת קהל: צילומים ממלחמה יכולים לעורר רגשות עזים ולהשפיע על דעת הקהל, כמו גם על המדיניות הממשלתית. תמונות מסוימות יכולות להפוך לסמלים של הסבל האנושי ולהניע לפעולה או לשינוי. לאחרונה הרגשנו את זה עם צילום שהתפרסם מה 7/10 ושזכה בפרסים בינלאומיים, ובו ראו גופות ישראלים על רכב של הטרוריסטים נוסע לכיוון עזה. העובדה שצילום מזעזע כזה, שמתעד עת העוול והטרור, זוכה בפרסים ולגיטימציה, הרגיש כמו סטירה מצלצלת לכל ישראלי. מצד שני, הסרט גם מדגיש את הכוח של תמונות וסרטים לשנות תפיסות ולגרום לאנשים לראות את המציאות מזווית אחרת, תוך הצגת האנושיות והסבל שבמלחמה. 

אז איך נגמר הסרט מבחינתי?
בעיקר עם הודיה שזה לא מה שבחרתי לעשות.
יצא לי לצלם בזמנים שכאלה, במילואים, בזמן מלחמה, וכשבחנתי את התמונות מצאתי שהנפש ברחה רחוק. המצלמה לא ראתה את מה שמולי, אלא מה שבחרתי שיאזן את מה שמולי. לא צילמתי קושי, הרגשתי אותו וצילמתי את מה שירחיק ממני את התחושה.
לא הייתי עומד במשימה שכזאת, וליבי עם אלה שבחרו את זה עבור עצמם. צלמים שכאלה עובדים מתוך שליחות, אבל גם נאלצים לתעד את הצד האכזרי שבמציאות.

 

טריילר לסרט –

https://www.youtube.com/watch?v=Ud0s4ridcKA

 

לעמוד הסרט ב IMDB -
https://www.imdb.com/title/tt17279496/