העולם הישן מת (או, איך הצילום הדיגיטלי משנה את העולם)

שלום,
קוראים לי גלעד בנארי.
גלעד בנארי. כותב. מצלם. מורה. 

פרשתי מכל העיסוקים שעשיתי בחיי. מכל הקריירות וההצלחות והכישלונות, כדי להיות צלם. איך זה קרה? זה סיפור למאמר אחר. העובדה שאני כותב היום כצלם, כאמן, היא הפלא הגדול. אז איך זה קרה?

אז אולי לא שמעת עלי קודם. אולי הגעת לכאן בטעות, ואולי שמעת עלי וקראת אותי, וראית צילומים שלי. והרבה..

אתם מוזמנים להתבונן על צילומים שלי, אם תרצו, אבל חשוב לי להגיד ש"בעולם הישן" בחיים לא הייתם נחשפים לצילומים שלי.

אני רוצה לספר לכם סיפור על העולם הישן ועל העולם החדש, ובמקרה הסיפור שלי יושב בדיוק על הגבול שבינהם. אם הייתי מתחיל לצלם רק כמה שנים קודם, אף אחד מכם לא היה מכיר אותי. נולדתי לתוך הצילום הדיגיטלי. ליתק דיוק, לא אני נולדתי, אלא נולד לי בן בכור ב 2001, ולכן קניתי מצלמה דיגיטלית דווקא אז. אם הוא היה נולד ב 1999, כנראה שלא הייתי נולד מחדש, כצלם.

יותם. הכל התחיל כשקניתי מצלמה כדי לצלם אותו...

בעולם הישן, זה שהיה לפני שהדיגיטלי הגיע, התמונות שהייתי מצלם היו מוצאות את עצמן באלבום המשפחתי וגם אם הן היו נפלאות ויצירתיות, וזה גבול החשיפה שהן היו מקבלות.
עולם ישן. מצחיק לקרוא למציאות של לפני 20 שנה עולם ישן, אבל אין ספק שהכל השתנה.
המצלמות הדיגיטליות לא ידעו את גודל המהפכה שהן הולכות להביא.

רגע, שניה, עולם ישן.
כשאנשים רצו לצלם, זה היה מקצוע רציני. הם הלכו ללמוד צילום, רכשו ציוד יקר שכלל גם פילמים ופיתוחים יקרים. הם למדו לשלוט בציוד ידני ולא ידידותי, הוציאו על זה הון קטן, שיכללו את זה בעבודה עם כימיקלים בחדרי חושך ונהנו מאקסלוסיביות של חוג סגור של אנשים שעבדו עם מצלמה. צלמים חובבים ידעו שהם חובבים. לרגע לא היה בילבול מי פה הצלם ומי רק מצלם. אה, והיה גם נפוטיזם. חוג הצלמים היה תחרותי, אבל מכיוון שהיה קטן, היה מקום לכולם על קירות של גלריות, בעיתונים, במגזינים נחשבים, בעבודות נחשקות.. היה ברור למי פה מגיע, ומי הצלמים החובבים שמצלמים רק למזכרת.

לפתע, כשהדיגיטלי הגיע, הסדר הזה, של העולם הישן, שהיה הכי טבעי, נסדק. המצלמה הדיגיטלית הפכה את הצילום לזמין, קל, ונגיש.
זה לא קרה מיד, בהתחלה, אבל השינוי איים לפרוץ וחילחל וביעבע ממש מההתחלה.
וכמו בכל מקרה בהיסטוריה כשעולם ישן מתערער תחת עולם חדש שמאיים לפרוץ, יצאו קברניטי העולם הישן להתקפה.

"צילום דיגיטלי זה בדיחה"
"אין מה להשוות איכות של פילם לאיכות של חיישן"
"קובץ דיגיטלי בחיים לא יהיה מרגש כמו פילם"
"לפילם יש טווח דינמי, סטורציה, תחושה. הדיגיטל זה זיוף"
"אי אפשר להשוות צפייה בתמונה מודפסת, לתמונה על מסך מחשב"
"היום כל ילד שמצלם בדיגיטלית חושב שהוא צלם"
"נראה צלם רציני שמכבד את עצמו מצלם בדיגיטלית, ואז נדבר"

אז התחיל העולם החדש, וסתם לכולם את הפה.

היצרניות הגדולות של הפילם והנייר התחילו לפשוט רגל ולסגור מחלקות, והכתובת היתה מצולמת ועל הקיר.

העולם הישן מת

בערך ב 2005, כשהמצלמות הדיגיטליות הגיעו לאיכות של מצלמות הפילם, האינטרנט התחיל לגעוש. בהתחלה באמצעות פורומים לצילום, וגלריות חובבים. אינשים התחילו ללמוד צילום מהתבוננות בנתוני הקבצים שלהם, ב EXIF  שלימד אותם מה הם עשו, ומה עושים אחרים.
אפשר היה להתרשם מצילומי חובבים ולא להאמין שצלם שלא למד את צילום באופן מקצועי, יכול להגיע לצילומים ברמה גבוהה. אפשר היה להיות חובב ולצלם חשיפות עם פלאשים, לצלם פורטרטים מהממים, וחיות בטבע.. כל אחד יכול?

וכן, גם היה פוטושופ, מההתחלה, יותר מדי פוטושופ. אבל על זה אני לא מדבר עכשיו.

צלמי העולם החדש עוד לא הבינו את הכללים בעולם הישן. הם חשבו שהעולם הישן צריך לקבל אותם והם צריכים לזכות להכרה מהעולם הישן, אז הם ניסו להתקבל לגלריות, ולהציג בתערוכות, ולהציג בעיתון המודפס. העולם הישן לא היה מוכן לזה, ואולי פה, בדיוק פה, היתה נקודת השבר. העולם הישן סגר את שעריו בפני אזרחי העולם החדש. גלריות נחשבות זילזלו בדור החדש של הצלמים. הגלריות בכלל לא שפטו את הצילומים, אלא את הציוד איתו צילמת, וכמה שנים לימדת, ואת מי הכרת... הדרך היחידה להופיע בגלרייה היתה לשכור חלל, להפיק הדפסות, לשלם לאוצר "protection" כי אי אפשר בלי שיהיה אוצר, ולקנות את תהילת העולם הישן. בפועל, זה לא הזיז לאף אחד כלום. העולם הישן רצה את הכסף של העולם החדש, אבל לא רצה לראות "איחוד" עולמות.

מפעם לפעם העולם החדש רשם ניצחונות קטנים. העולם החדש יצר מציאות חדשה שבה כולנו היינו צלמים כי לכולנו היו מצלמות. כל הזמן. בצילומי עיתונות החלו להשתמש בצילומים של "האיש הקטן", החובבן, כי אלה היו ראשונים בכל פעם שקרה משהו. צלמי העיתונות של העולם הישן כעסו, אבל לא היתה להם ברירה. האפקט הנגדי של העולם הישן היה יצירת מעמדות. הצלמים מהעולם הישן לקחו את הגלריות והמוזיאונים, העיתונים הגדולים, ספרי צילום, מגזינים מודפסים. הצלמים החדשים לקחו מקומונים, אתרי חדשות ומגזינים באינטרנט, חתונות, גלריות אינטרנטיות.
ב 2007 בערך התחילו להתהפך היוצרות. צוקנברג התחיל את פייסבוק ב 2004, ולקח לזה כמה שנים עד שעולם הצילום הבין את גודל המהפכה. רשתות חברתיות הפכו להיות גן עדן אלטרנטיבי לעולם הישן ו Publisher לכל אחד שרצה בזה. לא רק חברויות מהעבר, ודיעות על פוליטיקה, אלא פלטפורמה לכותבים, ציירים, וביעקר צלמים.
בלחיצת כפתור יותר אנשים ראו צילום דיגיטלי ממה שראו בתערוכה בעולם הישן. המשוב היה מיידי, הסיפוק היה מיידי. לא חשוב מי הצלם, חשוב הצילום. אף אחד לא ראה כמה שנים הצלם צילם, אלא רק את הצילום שהוא צילם. למה להפיק הדפסות באלפי שקלים אם אפשר לעשות Share?
והעולם החדש התפרץ..
צלמים דיגיטליים צצו מכל פינה. בתי ספר לצילום הפכו לתעשייה.

אתרים הציעו אחסון וגלריות וממשקים להצגת תמונות ודירוגים. תחרויות צילום צצו בכל מקום כי כולם רצו את הצלמים הדיגיטליים (ובעיקר את זכויות היוצרים על הצילומים שלהם) אצלם. ותיוגים שהפכו צילומים לhypertext לאנשים אחרים, ומנגנוני זיהוי פנים שקישרו אנשים ביחד סביב צילום, וענן שהיה גיבוי אוטומטי לצילומים לשיתוף ושמירה. כל סלולרי מצלם ואפילו החדר חושך נכנס לתןך הסלולרי. סנאפ צ'אט ואינסטגרם וטיולי צלמים לחו"ל. צילומים נראים נפלא על מסכי 4K ופוטושופ עושה דברים בקלות שגם העולם הישן לא מצליח להאמין. מצלמות חדשות, גו פרו ורחפנים וטכנולוגיות חדשות צצות בקצב מסחרר.. העולם החדש.

ומה עם העולם הישן? הוא גוסס.. פולני שמעט עצוב לו לבד, בחדר חושך.
הגלריות רודפות אחרי צלמים דיגיטלים שיעשו תערוכות. שישלמו להם כסף. מדפיסים מורידים מחירים, שתדפיסו צילומים, ספרי תמונות. חברות הסטוק רודפות אחרי מקימי אתרים באיומי תביעה כי הן כבר לא מצליחות למכור זכויות על צילומים שבמאגר שלהם. אין כבר מי שמפתח צילומים, או מדפיס פילמים. חנויות הצילום השכונתיות עוד לא יודעות להדפיס דיגיטל אבל אף אחד לא מדפיס פילמים יותר... צלמי העולם החדש הם הצלמים "המגניבים" שמצלמים פורטרטים לעיתון, שמעלים רחפנים לאוויר, שעושים פוטושופ פנטזיונרי שהעולם הישן לא יודע לעשות.

העולם החדש

והעולם החדש כל כך טוב שאנחנו שוכחים שהעולם הישן היה בעל ערכים.
כשהיית נכנס לתערוכת צילום, היה לה קונספט, קשר בין כל הצילומים. האוצר היה מקפיד על אמירה, על מעבר בין הצילומים והתאמה לתאורה וחלל ההצגה. היית עומד בחלל הגלרייה ומתרשם עמוקות מההדפסה, מהפרטים. החווייה היתה עמוקה. היום, חוויית הצפיה בתמונה בסלולרי, או במסך של השעון החכם, או אפילו על גבי מסך ה 21 אינטש שלכם לא תיקח בממוצע יותר משניה וחצי, ובדרך כלל תסתיים בלייק אנמי. ואם ממש תתרשמו ממנה, תעשו לה לייק ותגובה ואולי share, אבל לעולם לא תזכרו אותה כמו תמונה שראיתם בגלרייה, על הקיר, או באלבום צילומים מהודר, כזה שעדיין רואים מדי פעם בחנויות ספרים יוקרתיות.
המון ידע וערכים של העולם הישן התחלפו בתעשיית אינסטנט של העולם החדש. פוטושופ החליף פילטר, או רגע מכריע. צילום תמונות מוקפדות התחלף ב "נצלם 200 קליקים, מתוכם כבר ייצא משהו".
סלקציה אמיתית שמפרידה בין הצילומים המעולים לאלה שפחות, התחלפה בחוסר סלקציה, בדמוקרטית המונים שמעלים כל צילום לקוי כאילו היה יצירת מופת, ורעש ויזואלי בלתי נתפש שלא מאפשר לייצר חווייה עמוקה מול שום דבר.
ואינסטגרם.. באמת? מסך 6 אינטש עם פילטרים של 300 אחוז סטורציה, פריים מרובע, ועומק שדה מלאכותי... זה באמת זנות של מה שעומד מאחורי צילום. יש לי חבר שמחזיק חברה שתפקידה לעשות לייקים בשמו כדי שזה יביא לו עוקבים חדשים. זה העולם החדש?

אז מה המסקנה?

העולם הישן מת. העולם החדש מוגזם. יחי העולם החכם

אני לא יודע מי שם לב, אבל מה שקרה לצילום קרה גם למוסיקה רק כמה שנים קודם.
התקליט והקלטות החליפו את מקומם בדיסקים, ולאחר מכן בקבצי מחשב. העולם הישן נלחם בנפסטאר והיום זה מצחיק לחשוב שהוא ניצח.. חברות התקליטים החליפו את מקומם ב Yotube והפקות עצמאיות והאומנים מוכרים mp3 דרך ספריות ענק וישירות דרך אתר אינטרנט עצמאי. עושים סליקה ישירות מהקהל. היום אמנים פותחים מיזם במימון המונים ומגייסים הכנסות לאלבום החדש שהם רוצים להקליט עוד לפני שהם כתבו בו שיר אחד. רדיו התחלף בפודקאסטים וההחלטה למה להקשיב כבר לא נמצאת בידיים של עורך מוסיקלי, אלא פנדורה יידע מה השיר הבא שתאהב לשמוע.

עולם חדש, אמרנו?
אבל כמו במוסיקה, אי אפשר בלי ההופעות החיות, ומי שמבין  לא יכול להחליף את ההאזנה האיכותית למוסיקה במערכות סאונד איכותיות של פעם ולא בסלולרי.

אנחנו עדיין זקוקים לעולם הישן, אבל אחרת.
זקוקים לחוויית דפוס שיהפוך את חוויית הצפייה בצילומים למיוחדת, למרגשת.
זקוקים לחוויית מסכים מותאמים להציגת צילומים ותערוכות בתוך הסלון של הבית שלנו

לחלל תערוכות שעדיין יציג את הצילומים שלנו ושל אחרים כי יש אמירה מאחורי הקונסט, ולא בגלל שיש לנו פרוטקציה. אהה כן, ואל תבקשו מאיתנו כסף מראש כדי להציג צילומים כמו שלא תבקשו מצייר כדי להציג ציורים.

זקוקים לעולם הישן כי אנחנו רוצים גם להתפרנס מצילום. להדפיס מהדורה מוגבלת של תמונה כדי שיהיה לה ערך אספני. וגם כדי שלא יגנבו לנו את התמונות מהאינטרנט כל הזמן

אנחנו רוצים לקרוא על צלמים ולהתבונן על צילומים מהפנטים ולקרוא כתיבה איכותית על חוויות הסביבה הצילום,  וזה עדיין עדיף במגזין כרומו והדפסה איכותית, מאשר בפייסבוק.

אנחנו צריכים שיתוף פעולה מהעולם הישן, מהעולם הפיזי.
אנחנו צריכים שהעולם הישן והעולם החדש יתאחדו לעולם חכם.

כי צילום הוא ערך, הוא רגש, הוא אומנות והבעה. צילום הוא לא רק פופולריות וזמינות וכל אחד יכול.
כי זה שכולנו צלמים הוא דבר טוב, לא דבר רע. הזמינות של המצלמה לא אמורה לפגוע בצלמים, אלא לייצר לצלמים כח שוק, ופלטפורמה לצמיחה.

אנחנו עדיין צריכים את העולם החכם.

העולם הישן מת, יחי העולם החכם

 * המאמר הנ"ל נכתב בעבור הרצאה שנתתי בכנס "ערב הצילום האלטרנטיבי" בתאריך 21/2/2018 בהפקת עירא ענר שלקחה על עצמה את הפקת הכנס וקידום העולם החכם, או לפחות את הדיון עליו.