צילום מזווית אחרת

הפעם, ברוח מעט אחרת.  מחשבות לא על היצירתיות של הצילום, אלא על החשיבות שלו. הצילום הזה מוכר יותר לחובבי האקטואליה, מאשר לחובבי הצילום. לכאורה, תמונה לא טובה במיוחד. חיתוך צפוף מסביב לדמויות הראשיות בתמונה שלא נותן מספיק " סיפור מסגרת " על המקום או הנסיבות. תאורה קונטרסטית שזורקת אור קשה על הדמויות. מבט הדמויות הוא למצלמה, כלומר הצלם עצמו "מעורב" בסיטואציה ולא רק מציג אותה, ולפיכך הוא משנה את התיעוד שלה מעצם הנוכחות שלו כצלם.  זה רק "לכאורה" הסיפור של הצילום. בפועל, זאת אחת התמונות החשובות בהיסטוריה של ישראל.  את התמונה צילם אלכס ליבק .  אלכס אולי ידוע יותר כ"צלם רחוב" שמפלרטט עם סיטואציות רחוב הומוריסטיות ונותן לנו שיקוף אירוני של החברה הישראלית, אבל בתקופה ההיא (1984) אלכס היה צלם עיתונות שצילם גם חתונות עד לא מזמן.  אז מה הסיפור של התמונה. הסיפור שלה זה הסיפור של קו 300. אז מה היה בקו 300? ב-12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה פלסטינים כבני 18, שבאו מרצועת עזה, חמושים בסכינים, על אוטובוס בקו 300 של "אגד", שנסע מתל אביב...

לפני שאתייחס לנושא של הצילום, קחו שלוש דקות ותראו את הסרטון הבא: ראיתם? התפיסה שלנו מאותגרת מעצם ההיפוך. כלומר ההיפוך הוא לא רק "הפוך", אלא הוא אחר. לפני כמה שנים כתבתי מאמר ל  diyphotography  על הנושא. הנה 4 הסיבות שהיפוך תמונה מייצר משהו חדש. 1. מציאות אלטרנטיבית זה בדיוק כמו המציאות, רק מעט אחרת. יש משמעות נסתרת, שנייה, שמיוצגת על ידי צל, או השתקפות. סיפור בתוך סיפור. למעשה, התמונה ההפוכה מציגה סיפור שעומד בזכות עצמו . 2. סדר החשיבות של האלמנטים בתוך הקומפוזיציה.  הצלם מייצר סדר חשיבות חדש מעצם היפוך התמונה. ככה הוא יכול להפוך את הצל למרכז התמונה, או להוסיף טקסטורות לשמיים. מה שהיה משני, כמו הצל, הופך להיות הנושא המרכזי מרגע שהתמונה מוגשת לכם הפוך. 3. ההיפוך מוסיף לתהליך פיענוח התמונה.  התמונה לא מוצגת ומובנת כתמונה רגילה. יש אלמנטים מסויימים בתמונה שמוזרים לצופה. הדיאלוג בין התמונה והצופה בה הופך למורכב יותר. לפעמים זה שוליים של שלולית, ולפעמים מסגור של חלון בהשתקפות. הנקודה היא שהצופה מנסה להבין למה משהו נראה "ככה" ולא כמו ...

כמה מילים על צילום אווירה, או תמונות אווירה. אין הרבה הסבר או התייחסות רצינית לז'אנר הזה, אולי בגלל שהוא לא ז'אנר בפני עצמו, אלא גישה צילומית שיכולה לעבוד בכל ז'אנר. לא ראיתי מעולם קורס ללימוד צילום שמלמד "צילום אווירה" (אולי כדאי לעשות כזה) וזאת למרות שתמונות אווירה הן אולי הפופולריות ביותר בצילום. אם תעשו חיפוש בגוגל על הצילומים שנמכרו בהכי הרב הכסף בהיסטוריה תגלו שם את ריצ'רד פרייס ואנראס גורסקי בצילומי אווירה שנמכרו בכ 4,000,000$ כל אחד.  אז מה זה צילום אווירה ? בהגדרה הפשוטה שלי, הנושא של צילום אווירה לא מופיע בתוך התמונה. מה זה אומר? זה אומר שאף אחד מהמרכיבים בצילום לא מהווה את הסיפור המרכזי של התמונה. היא לא עוסקת בפרט שמופיע בה אלא בתחושה כללית שעולה מהתמונה.  היא לא עוסקת בפרט ספציפי, באדם מסויים, או מאפיינים פיזיים של מקום. היא מעבירה אצל הצופה תחושה ואסוציאציה. היא יכולה להראות פרטים, אבל בלי לתת את מאפיינים מדוייקים שלו, אלא ברמז (טישטוש, טקסטורות, אור). ברגע שאנחנו חווים מאפיינים מדוייקים אנחנו מפעילים את מה ש רולאן בארת קרא לו ...

נתחיל בסיפור קצר.  שניים מסתובבים בג'ונגל. עוצרים ליד נחל קטן, מורידים נעליים ושמים את הרגליים בזרם הקריר, ונרגעים. לפתע אריה מגיח מהשיחים ומתבונן עליהם ממרחק קצר. אחרי קיפאון של רגע אחד מהם מושיט יד לנעליים וקושר טוב את השרוכים שלו. החבר שלו שואל אותו:"מה אתה עושה? אתה לא נורמלי? למה לך להתעכב על השרוכים, בוא נברח יחפים, אתה הרי לא הולך להשיג את האריה בריצה". אז הוא עונה לו: "אני לא צריך להשיג את האריה, אני רק צריך להשיג אותך".   העולם שאנחנו חיים בו מבוסס על תחרותיות, על הישרדות. אנחנו רגילים כל חיינו להיות בתחרות, גם אם אנחנו לא אנשים תחרותיים. כמעט ואין אפשרות אחרת. בעת הקדומה תחרות היתה באה לידי ביטוי בהישרדות. החזק שורד. כיום אנחנו בתחרות מלידה. בבית אנחנו מתחרים מול אחינו על תשומת לב של ההורים, ואז בבית הספר, ובין החברים. תחרות על איך שאנחנו נראים, על מקום עבודה, על להיות עובד מצטיין. תחרות על כסף ורכוש, תחרות על אהדה וסטטוס, ותחרות מול מתחרים על ליבה של אהבת חיינו. לא פלא שאנחנו תחרותיים, הסביבה מכריחה אותנו לזה. המציאות מכריחה. ת...

 על זרם, אבנים וסלעים (או, האם  אפשר ללמוד יצירתיות?). חוכמה, או כל דבר שאנחנו יודעים, בעצם מבוסס על זיכרון . אם למדנו ושכחנו, הרי אנחנו כבר לא יודעים. כל מה שנזכור החל מטריוויה ועד נוסחאות ונתונים, זה סך הידע שלנו והכושר שלנו להסיק ממנו מסקנות. מה מייצר אצלנו זכירות גבוהה? בדרך כלל זאת רפטיציה, לחזור על משהו שוב ושוב עד שבעצם הוא הפך להיות "מתוכנת" בתוכינו. הפכנו אותו להרגל, לשיגרה, למשהו שלא נשכח. ככל שנחזור על משהו יותר פעמים אנחנו נהפוך למומחים. בין אם זה רכיבה על אופניים, נגינה על גיטרה, או פתירת משוואות מתמטיות.  אם כך, נחזור על משהו שוב ושוב, ונהיה מומחים. נפתח הרגלי חשיבה שיעזרו לנו לזכור ולדעת. דמיינו את המוח שלכם בזמן שאתם ילדים כנהר של מידע שזורם לכל הכיוונים. כל ידע שצברתם, וכל הרגל שרכשתם הם כאבנים בנהר שמתמקמות להן והמים זורמים סביבן. המומחיות שלנו תיוצג על ידי סלע גדול שמסיט את הזרם מסביבו. כל אחד מאיתנו, כאדם שונה על מסלול חיים שונה, ממקם אבנים אחרות, סלעים אחרים, במיקום שונה בנהר. עם השנים הנהר זורם בצורה אחידה מסביב לאבנים ולסלעים ...

"לצלם את מה שאתה חושב, לא את מה שאתה רואה" זה האתגר של הצלם היצירתי. זאת משימה קשה. צילום יצירתי הכי קל ללמוד בתחילת הדרך (עוד לפני תריס וצמצם) או בנקודה שאתה כבר מרגיש בטוח בידע הטכני באופן כזה שהוא בא "אוטומטי" ובלי שאתה חושב עליו לפני כל קליק. יש כאלה שמסתדרים מצוין בלי להיות יצירתיים כצלמים, וזה בסדר, אבל אלה שכן רוצים להיות יצירתיים.. מה המוקשים העיקריים שמפריעים להם?  1.      יצירתיות לא ניתן לקנות כמו ציוד.  את היצירתיות לא ניתן לקנות בכסף. אם אתה רוצה להיות צלם מאקרו, או לצלם ציפורים, או סטודיו, ברור לך שאתה צריך להשקיע בציוד. אתה שואל, משווה, קורא, מקבל המלצות, ואז קונה במיטב כספך את הציוד שעוזר לך לעשות את העבודה בצורה מקצועית. בצדק. בלי הציוד הנכון, יש סוג מסויים של צילומים שלא תוכל לצלם. עקומת הלמידה לעבוד עם ציוד היא ברורה. אחרי הכסף שהשקעת בציוד, ללמוד לתפעל אותו נכון. מה כל כפתור עושה? איך הציוד מתנהג בתנאים משתנים? איך אחרים משתמשים בו? אחרי שלמדת אתה מתמקצע, ואז... ואז הגעת לתקרת הזכוכית. אתה מגלה את מה שטבחים גילו כבר מזמן... התנור הכי ...

לא כולנו רואים את אותו הדבר. כמורה לצילום, אני יושב עם תלמידים על תמונות שהם צילמו. אנחנו יושבים ביחד ומתבוננים על אותה תמונה ולכאורה אנחנו מביטים על אותו דבר, אבל כל אחד מאיתנו רואה דבר שונה. חברי דן הראה לי תמונה שהוא צילם של קיר מחוספס עם אבנים גדולות וגסות , ובפינה השמאלית התחתונה ניתן היה להבחין בזוג מתחבק הוא נתן לתמונה שם – " כותל החיבוקים ". עד כאן הכל בסדר, הוא יכול, כמובן, לקרוא לתמונה איך שהוא רוצה. הוא שאל אותי לדעתי. עניתי לו שבעיניי הכותרת לא מתאימה. אני ראיתי איך הקיר מבטא קונטרסט רעיוני לחיבוק. איך החיבוק בעצם מבליט את ההיפך ממה שהקיר מבטא. יותר מזה, נכנסתי לצלם לתוך הראש, לשיקול הדעת בבניית הקומפוזיציה. העובדה שהצלם בחר למקם חלק כל כך משמעותי לקיר ולשים את הזוג בפינה, רמז לי שהצלם ראה בדיוק את מה שאני ראיתי, שהזוג מייצג פינה של חיבוק בסביבה המייצגת הפוך. רק אחרי שאמרתי את זה, הוא חזר לרגע שבו הוא צילום ונזכר שכך באמת היה. למעשה, דרך ההתבוננות בתמונה אני ראיתי את הצלם לא פחות מאשר את מה שהוא צילם. כשגורג' בוש רץ לנשיאו...