התבוננות

לא כולנו רואים את אותו הדבר.

כמורה לצילום, אני יושב עם תלמידים על תמונות שהם צילמו. אנחנו יושבים ביחד ומתבוננים על אותה תמונה ולכאורה אנחנו מביטים על אותו דבר, אבל כל אחד מאיתנו רואה דבר שונה.

חברי דן הראה לי תמונה שהוא צילם של קיר מחוספס עם אבנים גדולות וגסות , ובפינה השמאלית התחתונה ניתן היה להבחין בזוג מתחבק

הוא נתן לתמונה שם – "כותל החיבוקים". עד כאן הכל בסדר, הוא יכול, כמובן, לקרוא לתמונה איך שהוא רוצה.

הוא שאל אותי לדעתי. עניתי לו שבעיניי הכותרת לא מתאימה. אני ראיתי איך הקיר מבטא קונטרסט רעיוני לחיבוק. איך החיבוק בעצם מבליט את ההיפך ממה שהקיר מבטא. יותר מזה, נכנסתי לצלם לתוך הראש, לשיקול הדעת בבניית הקומפוזיציה. העובדה שהצלם בחר למקם חלק כל כך משמעותי לקיר ולשים את הזוג בפינה, רמז לי שהצלם ראה בדיוק את מה שאני ראיתי, שהזוג מייצג פינה של חיבוק בסביבה המייצגת הפוך.

רק אחרי שאמרתי את זה, הוא חזר לרגע שבו הוא צילום ונזכר שכך באמת היה. למעשה, דרך ההתבוננות בתמונה אני ראיתי את הצלם לא פחות מאשר את מה שהוא צילם.

כשגורג' בוש רץ לנשיאות ארצות הברית מול ביל קלינגטון ב 1992 היה מירוץ צמוד. במהלך עימות טלוויזיוני ברגעי ההכרעה של הקמפיין בוש לא הרגיש שהוא נתפס במצלמת הטלוויזיה כשהוא מציץ בשעון. 

בוש היה גמור. שפת הגוף שלו הסגירה את חוסר הנוחות שהוא היה בה. הצופים שמעו את בוש מדבר בביטחון, אבל ראו אותו קורס. כשאני אומר שהצופים ראו, ברור שלא כולם שמו לב. היו אחדים בקהל המיליונים שצפו והבינו מיד. אותם בודדים התראיינו בתקשורת והראו לכולם, ואז זה נהיה ברור לכולם.

נדרשו בודדים שיראו לכולם, ואז כולם ראו. 

לא כולנו רואים את העולם באותה צורה. רופאים רואים ומבינים מצורת ההליכה של אנשים ברחוב דברים שאני לא רואה. עובדת סוציאלית רואה בצורה שאמא מחזיקה את היד של הבן שלה ברחוב הרבה יותר ממה שאני שם אליו לב. איש תאורה רואה קליפ מוסיקלי בטלווזיה ומבין מיד באיזה תאורה השתמשו ומאיזה זוויות. ארכיטקט מסתובב ברחובות ורואה בניינים כפי שאני מעולם לא ראיתי.

אני מביט בצילום ורואה בו יותר מאחרים. איך?

כולנו מביטים בצילום באותו אופן, אבל לא כולנו רואים את אותו הדבר.

תהליך ההתבוננות בתמונה הוא תהליך מרתק. 

אפשר לחלק אותו לשישה שלבים:

11. אינסטינקט הראשוני -
מעניין או לא... עם הצילום מזמין תהליך התבוננות יותר מעמיק

22.     טעם אישי -
האם אהבתי את הצילום, האם הוא מוצא חן בעיניי

33.     הבנה -
האם אני מבין את מה שקורה בצילום.

44.    העמקה -
רוב הצילומים לא מגיעים לשלב הזה. כדי שתמונה תגיע לשלב הזה, צריכים להיות בה רבדים רגשיים. כאלה שמייצרים אצל הצופה רצון ללמוד לעומק ולתהות על מה שהוא רואה.
בשלב הזה הוא עשוי ללמוד משהו הפוך מהתמונה, לזכות להפתעה שהוא לא שם לב אליה במבט ראשון.

5.    דמיון משלים -
ככל שהעמקתי התבוננות, הפעלתי דמיון משלים. ככל שהעמקתי התחיל תהליך של מעורבות והצפייה בתמונה הפכה לאקטיבית. אני מדמיין את רגע הצילום, אני מדמיין את הצלם, מה היה מחוץ לפריים שצולם, או אולי את ציר הזמן (מה היה לפני הקליק ומה היה אחריו).

6.    זיכרון -
אם תהליך ההתבוננות נמשך עד לכאן, התמונה תהיה זכירה בעיני. אני אזכור הרבה פרטים לגביה, ובעיקר את איך שהיא גרמה לי להרגיש ואת הדמיון המשלים שהפעלתי. ייתכן שעם הזמן הזיכרון מהתמונה המקורית יטשטש, אבל את הדמיון המשלים שהפעלתי, אני אזכור.

 השלבים בתהליך ההתבוננות דומים אצל כולנו, אבל התהליך מתבצע אחרת אצל כל אחד. 

אז מה ההבדלים?

•         החיבור השכלתני, התרבותי. התוכן בתמונה מובן מעט אחרת אצל כל אחד מאיתנו. בית קפה שיופיע בתמונה עשוי לסמל בילוי עבור אחד, או עומס אנשים לאחר, או מקום שלוקחים בו פסק זמן מהחיים... וכו' אם מצולם מקום שאתם הייתם בו, מיד יש הקשרים אישיים שלא קיימים אצל צופה אחר בתמונה. למעשה, החיבור בין המציאות המצולמת למציאות של הצופה יוצרת ניתוח שונה לצילום אצל הצופה.
•         החיבור האמוציונאלי, הרגשי. יש ניתוח רגשי ואישי שנשען על הקשרים רגשיים שהצילום מעלה בי (זכרונות, הקשרים של צבע, אור, טקסטורה). צילום של דמות הומלס ברחוב יכולה לעורר כעס אצל אחד, ורחמים אצל אחר. תמונה בהירה מאד של שמיים יכולה לעורר ערגה לאור וחופש, או לעורר תחושת ריקנות וחוסר עניין.
•         הבנה מקצועית, צילומית. יש ניתוח מקצועי שנקשר למידת ההיכרות שלכם עם עולם הצילום, למשל החלטות של צלם לגבי קומפוזיציה, או זווית, או טיימינג. , שימוש של הצלם בטכניקה כזאת או אחרת. כצופים מתמצאים ברזי התחום, אנחנו יודעים מה נדרש לעשות כדי לצלם כך וזה משפיע על איך שאנחנו רואים את הצילום ומבינים את הצלם.

ככל שנשלוט יותר ביכולות ההתבוננות שלנו בתמונות של אחרים, וגם בשלנו, נחדד במקביל שתי יכולות חשובות מאד:

1.     היכולת לצלם באופן אישי ומדייק יותר, ולשלוט במסר המדוייק שברצוננו להביע (בהנחה שהצופה בתמונה הוא אנחנו).

2.     היכולת להתבונן בתמונות של אחרים. להבין מה בלט לו לעין, מה הוא ניסה להגיד, מה היית אומר אחרת..

היכולת הזאת היא מה שהופך את הצילום כאמצעי מדוייק לאיבחון וטיפול פסיכולוגי, מה שקרוי פוטותרפיה. התבוננות משותפת בתמונה, וניתוח תהליך ההתבוננות חושף תליכי חשיבה ומהווה טריגר להתבונן פנימה, לצורה שבה אנחנו כל כך שונים אחד מהשני.

בפוטותרפיה, יש מספר צירים לעבודה, והתבוננות עומד בבסיס של כולם.

אולי, כעצם, התבוננות עומדת בבסיס של חיינו?