צילום מזווית אחרת

  צילום הוא לא מהדברים החשובים בחיים, ומכל הדברים הלא חשובים בחיים, צילום הוא הכי חשוב יש זמן שמתאים להכניס שמחה חזרה לנשמה, להזמין את החמצן. לפעמים צריך להשאיר יותר זמן בדאון, אין צורך למהר. כל אחד צריך פרק זמן נכון להיות בצד האפל. כשיגיע הרגע לחצות אל האור, זה יעזור. להחליף את הטיקים בקליקים. להחליף את העצבים הבלתי נמנעים ביכולת להירגע ולהתבונן. לצאת מעדשה רחבה עם רעש ויותר מדי פרטים מעדשה ממוקדת באלטרנטיבות של התבוננות כמו צבע ואור וצל וצורה ותנועה לצלם עבור הנשמה. לא חייבים לפרסם, כי הפרסום בעיניי בתקופה כזאת הוא חסר רגישות, כאילו חזרנו לשיגרה, אבל לצלם… זה כמו לחלום בהקיץ, לשבת בשקט ולהקשיב למחשבות.. בזה אין חוסר רגישות, יש את הכי הרבה רגישות

ב 2007 קבוצת הכדורגל של ברצלונה הייתה מהקבוצות החזקות בעולם. רונלדיניו הברזילאי בעונת הפרישה שלו, משאיר את המפתחות לילד הצעיר בקבוצה - ליאנול מסי . מסי אז עוד לא בן 20 וכבר מסומן להיות הכוכב הגדול של הכדורגל. הוא היה עוד רחוק משיאו, אבל כבר סומן כשחקן הגדול הבא. ב 2007 למין ימאל ( Lamine Yamal) רק נולד. בן חודשים ספורים בעת צילום התמונה המאד מפתיעה הזאת. מי הוא למין ימאל ?  שחקן ברצלונה. השחקן הצעיר ביותר שמשחק ומבקיע ביורו. שחקן העתיד של הכדורגל הספרדי.  שחקן שהשבוע הבקיע גול מדהים שהעלה את ספרד לגמר היורו, והביא את האבא שלו לפרסם בהתרגשות את התמונה הזאת בטוויטר, תחת המסר - כשהכוכבים מתיישרים..  עולם הספורט הוכה בתדהמה מזה שיש צילום שמתעד את מסי מחזיק את למין ימאל התינוק על הידיים. לכאורה, אין קשר בין השניים. אמנם הפרשנים האופטימיים כבר סימנו את למין ימאל כיורשו של מסי, אבל אף אחד לא תיאר לעצמו שיש קשר מעשי בין השניים.  מסי עצמו לא ידע שיש צילום כזה.  אז מה הסיפור? ברצלונה השתתפה בארוע צדקה עבור Unisef בעבור עיתון מקומי בשם  Diario Sport.  באירוע...

התקופה הזאת היא תקופה קשה. יחד עם זאת, ממש עכשיו, מסביבכם, מתחבאות המון סיבות לאושר, ויש סימנים של צמיחה והתפתחות. צריך לחשוב כמו מצלמה כדי לראות אותם. להתבונן. רציתי לכוון אתכם להתבונן על הרגע הזה, לחשוב כמו מצלמה. המצלמה הופכת את הרגע הזה, לנצח. העין האנושית שלנו רואה הרבה יותר מהמצלמה, שנאלצת לעבוד תחת מגבלות.. העין שלנו רואה זווית יותר רחבה, מסוגלת לראות טווח דינמי יותר גדול, מסוגלת לראות עומק שדה עצום, ומספקת לנו הרבה יותר אינפורמציה. העין לא נאלצת לחלק את המציאות לחתיכות ומספקת לנו המון מידע. אז אם יש לנו כל כך הרבה אינפורמציה מהעין, למה שבכלל נרצה ונתלהב ממצלמה? רק העניין של התיעוד? יש דרכים קלות ופשוטות לתעד, זה לא הקסם של הצילום, זה לא מה שעושה ממנו אומנות שאנחנו תולים בסלון, וזה לא מה שעושה מצילומים אייקונים בהיסטוריה האנושית, ובהיסטוריה הפרטית שלנו. תחשבו רגע כמו מצלמה, מה הקסם של המצלמה? הקסם הוא בצימצום, במגבלה. כשאנחנו מקבלים את כל האינפורמציה בעיניים, המצלמה עוזרת לנו לצמצם את כל האינפורמציה למה שבאמת חשוב לנו. המצלמה ממקדת אותנו, מעניינת אותנו, פותחת אותנו לרגע הזה. בדו...

במבט ראשוני, באינסטינקט, צילום די סתמי שממוקד בידיים של אנשים בזמן שהם שותים בירה בפאב מקומי.  בפועל, אתם מוזמנים להעמיק. לא לתת למוח להשלים לבד את הפערים אלא ללמוד את הפרטים, את קנה המידה. המוח שלנו מחפש להכניס דברים לתבניות חשיבה, ולא לשים לב במבט ראשון. ברגע שתשימו לב, לא תוכלו שלא לראות.  זאת דוגמה נהדרת לצילום יצירתי.  ביטוי של יצירתיות מתבטא בשני אופנים - מה צילמת, ואיך צילמת. "מה?" זאת שאלה של תוכן. בחירות של מה בפריים. רוב התלמים בוחרים בחירה טיפוסית של קומפוזיציה, חיתוך, הדגשה. צלם חתונה שיצלם בזמן החופה ילדה מתרגשת בקהל ייקח החלטה יצירתית, בזמן שמה שמצופה ממנו הוא לצלם את הזוג מתחת לחופה. "איך?" זאת החלטה של וויזואליות. החלטה יצירתית שמביאה לידי ביטוי החלטות כמו קומפוזיציה, זווית, מדידת אור, צמצם ועוד... איך מביאים את הרעיון לידי ביטוי דרך החלטות וויזואליות בצילום הזה היצירתיות היא ה"מה". הבחירה לצלם את הסיפור הגדול דרך הפרט הקטן. דמיין 15 צלמים שמנסים לצלם את הסיטואציה של האיש הענק בפאב. כמה מהם מצלמים את הפריים הזה? ההחלטה של הצלם להגיד משהו בא...

קוביזם הוא סגנון אוונגרדי באמנות שיצר מהפכה בציור ובפיסול האירופי בתחילת המאה העשרים. הקוביזם אינו צופה באובייקט מנקודת מבט אחת, אלא מפרק את האובייקט לגורמיו ומציג גורמים אלה מנקודות מבט שונות באופן סימולטני. תנועה זו חוללה מהפכה בכך שדחתה מעליה דחייה גמורה של מסורת הנטורליזם בציור ובפיסול. הקוביזם החל בשנת 1906 בעבודתם של שני ציירים: הצרפתי ז'ורז' בראק והספרדי פבלו פיקאסו, שחיו באותה עת ברובע מונמארטר בפריז. הם נפגשו ב-1907 והמשיכו לעבוד בקשר הדוק עד לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה ב-1914. הקוביזם פרח עד שנות העשרים של המאה ה-20, ואמניו המשיכו להשתמש במוטיבים קוביסטיים גם בהמשך. המושג "קוביזם" נוצר לראשונה בשנת 1908 על ידי מבקר האמנות הצרפתי לואי ווסל. המושג זכה לתפוצה רחבה, אך שני יוצריו של סגנון זה נמנעו מלהשתמש בו. הציור הקוביסטי הראשון היה, כנראה, "העלמות מאביניון" של פיקאסו. זה קוביזם אנליטי, האמן לוקח אובייקט ועושה לו אנליזה צורנית, בהשפעה מהפסיכולוגיה המתפתחת באותה תקופה, וחיפושים אחר עומק חדש בכל תחומי האמנות. "העלמות מאביניון" של פיקאסו...

היום, בדיוק לפני 35 שנה, 5/6/1989 , צולמה אחת מהתמונות האייקוניות בהסטוריה.  Tank Man במהלך מחאת הסטודנטים בבייג׳ין כנגד המשטר הקומוניסטי בסין. כמה ימים אחרי שאסרו על צוותי עיתונות להמשיך לסקר את האירוע, ויום אחרי שמאות מוחים נהרגו במהומות, טנקים נשלחו לכבוש את כיכר טייאנמאן חזרה מהמוחים.  אחרי כל המוות ברחובות היתה ציפיה לכניעה שקטה. טנקים חצו את הרחובות כשלפתע אדם מקומי נעמד מול הטנק הראשון וחסם את דרכו. סרטי הוידאו מראים אותו זז עם הטנק, חוסם אותו לכל כיוון שהוא ממשיך אליו. הירואי. אדם אחד מול שיירת טנקים.  אני רוצה לעצור שניה, לעבור לנקודת זווית אחרת, אל הצלם של התמונה.   סטיוארט פרנקלין שכב במרפסת של בית מגורים יחד עם עוד מחבריו בתקשורת שהתחבאו באזור כדי להמשיך ולספק סיקור עיתונאי. הוא היה צלם מטעם מגזין טיים האמריקאי. כשהוא ראה את הטנקים שחוצים, הוא תכנן את הצילום. בנה קומפוזיציה שעוקבת אחרי תנועות הטנקים ברחוב הריק. האוטובוס השרוף בצד מספר את מה שהיה כאן ממש לא  מזמן, וסימוני הכביש מספקים אוריינטציה שזה כביש עירוני, ולא שטח מלחמה, ואז אותו ״המורד האלמוני״...

  צילום יכול להיות מקום לברוח אליו, למצוא בו פרשנות אסקפיסטית לעולם הרועש, והוא יכול להיות בדיוק "הצד השני" של זה. צילום יכול להנציח ולהעצים את המכוער והבוטה שיש במציאות. בסרט "הקרב על אמריקה" (" Civil War ") מוצגת אמריקה דיסטופית, בעתיד הלא רחוק. הסרט מתמקד בקונפליקט פנים אמריקאי בעקבות תקרית של ירי המוני, שמובילה לסדרה של מאורעות שמחריפים את הפילוג בחברה האמריקאית עד כדי מלחמת אזרחים. העלילה עוקבת אחר דמויות שונות שמייצגות צדדים שונים בקונפליקט הזה, כולל צוות עיתונות שבו מודגשת דמות של צלמת דוקומנטרית המתעדת את המאורעות והנפגעים (קירסטין דנסט). כצלם, מצאתי את עצמי עוקב אחרי הסרט לא רק מבחינת העלילה, המשחק, הבימוי, וכל הדברים הרגילים, אלא דווקא על האופן שבו מוצג התפקיד של הצלם, גם בקידום העלילה, אבל גם מהצד הפסיכולוגי של הצלם, והפער מאיך שאני תופס צילום. חלק מחבריים הטובים ביותר בתחום הצילום הם צילומי עיתונות. הם מוצאים את עצמם בלב העימות, מביאים את הסיפור העיתונאי תוך סיכון חיים ממשי. יש רגעים בסרט שהצלמים משולים ללוחמים. בעוד הלוחמים יורים בנשק ומ...