ניל לייפר - מוחמד עלי מול קליבלנד ויליאמס

לדמיין את הפריים, לצלם בלי לראות אותו


היום המאמר שלי הוא על צילום מאד ספציפי, ולא סתם צילום, אלא כנראה צילום הספורט הגדול ביותר בהיסטוריה, כזה שגם 60 שנה אחרי שצולם, נשאר מופת של חשיבה יצירתית. אני מדבר על התמונה האייקונית של מוחמד עלי מול קליבלנד ויליאמס, שצילם ניל לייפר ב-1966. 14 בנובמבר 1966, בדיוק לפני 60 שנה, היום.



ניל לייפר, צלם ספורט אילוסטרייטד, בסך הכל בן 24 אבל כבר עובד כצלם ספורט מקצועי כמה שנים. עם הגב החזק של המגזין החשוב בעולם הספורט כתמיכה, פונה למנהלי קרב האגרוף החשוב ביותר בעולם, ולמנהלי אולם האסטרודום ביוסטון, שהוקם רק שנה אחת קודם, ומציע לתלות מצלמה מעל הבמה, 24 מטר מעל המתאגרפים.

יומיים לפני הקרב הוא נתלה מהמנורות, ממקם ומחזק את ההאזרבלאד שלו, עם עדשה רחבה יחסית. שוכב למעלה ובונה את הקומפוזיציה, מתכנן את מדידת האור המדוייקת, את הפוקוס, ומחבר את הפלאשים. הוא מוריד ממנה כבל הפעלה מכני כל הדרך עד למטה, ועד לכסא שבו הוא אמור לשבת, בשורה הראשונה.

כדי להתקין את המערכת, לייפר נאלץ לטפס אל "גונדולת התאורה" העצומה בתקרה, לעבוד בצמוד לחשמלאים ואנשי התחזוקה (riggers) של האולם, ולעגן את מצלמת ההסלבלד בבטחה בין פנסי הענק החמים. האתגר הטכני היה לשלשל למטה כ-24 מטרים של כבל הפעלה מבלי להוות סכנה בטיחותית, ומבלי להפריע ל-35,000 הצופים, לעיתונאים האחרים או, כמובן, לא להפריע לקרב עצמו.



המצלמה שלו הכילה סרט צילום שאפשר 12 חשיפות בלבד. לייפר חיבר למצלמה כבל הפעלה מרחוק ושלט בה משולי הזירה. מערכת זו גם ביצעה את ה"קליק" וגם קידמה את הסרט, כך שהוא לא נזקק למתיחה ידנית של הפילם לאחר כל קליק. את שתי הקליקים הראשונים הוא ניצל כטסט כדי לוודא שמבזקי התאורה פועלים במקביל למצלמה, ובעקבות זאת, נותרו לו רק 10 תמונות למהלך הקרב כולו. הוא לא יכול היה לצלם ברצף מהיר, שכן נאלץ להמתין שלוש עד ארבע שניות בין לחיצה ללחיצה כדי שמבזקי התאורה ייטענו מחדש. מאחר שהמצלמה הייתה תלויה בגובה, לא הייתה לו אפשרות לגשת אליה ולהחליף גב או פילם במהלך הקרב. כתוצאה מכך, לייפר נאלץ להיות חסכוני מאוד. הוא ידע מראש שהתמונה המכרעת תהיה הרגע שבו אחד הלוחמים ישכב על הקרקע בזמן שהשני יצעד בניצחון אל פינת הזירה, ושמר את מלאי התמונות המצומצם שלו בדיוק לרגע הזה.

לייפר מסמן בצילום, את המקום המדויק שבו הוא ישב וממנו הפעיל את המצלמה


כאן ישב לייפר. צילם עם מצלמה רגילה, וגם הפעיל את המצלמה שלמעלה.


דמיינו את הסיטואציה. קרב אליפות העולם, האסטרודום ביוסטון. עשרות צלמי עיתונות מצטופפים סביב הזירה. כולם הולכים להביא הביתה פחות או יותר את אותו הפריים. אבל ניל לייפר, צלם אגדי שלימים הפך לראשון שנכנס להיכל התהילה של האיגרוף, מחליט שהוא רוצה זווית שאין לאף אחד אחר בעולם.

הגאונות האמיתית של לייפר היא היכולת 'לחשוב' את הפריים. תזכרו, אנחנו ב-1966. אין מסכים, אין מוניטור לשידור חי. אין שלט אלחוטי. לייפר יושב למטה ומצלם 'על עיוור'. הוא כיוון מראש את החשיפה, נעל את הפוקוס, והוא יודע שיש לו בדיוק עשר לחיצות לכל הקרב מהמצלמה הזאת, עם המתנה של כמה לפחות 5 שניות טובות בין קליק לקליק כדי שהפלאשים ייטענו מחדש.

הוא לא מתפתה סתם ללחוץ. הוא מצלם איגרוף כבר כמה שנים, את מוחמד עלי כבר כמה שנים. הוא מבין אגרוף ומזהה את הרגעים החשובים בקרב, מדמיין את הבמה מזווית עיילית, ובקור רוח של במאי שמתכנן פריימים בלי לראות, הוא פשוט מחכה לרגע. בסיבוב השני, עלי שולט בקרב, הוא רוקד עם הרגליים, עלי מפיל את ויליאמס, כבר פעם שנייה, לקרשים וצועד עם ידיים מונפות אל הפינה הניטרלית. לייפר, מהכיסא שלו למטה, רואה את המתרחש דרך העיניים שלו, מצלם עם מצלמה ביד, אבל מדמיין את הרגע מלמעלה, מדמיין בדיוק איך הגיאומטריה הזו נראית עכשיו מלמעלה, ולוחץ על הכפתור שבקצה הכבל.

קליק אחד עיוור. התוצאה היא שלמות. ריבוע מדויק, קונטרסט מהמם בין הלבן לצלליות, קומפוזיציה שאם ויליאמס היה נופל מטר אחד הצידה, היא הייתה נזרקת לפח.




ההצלחה של הצילום הזה הפכה מיד למודל לחיקוי. בקרב של עלי נגד ארני טרל בשנה שלאחר מכן, לא פחות משישה צלמים שונים ניסו לחקות את לייפר ותלו מצלמות בתקרה במטרה לתפוס את מרכז הזירה

ומה לגבי חשיבות הקרב עצמו? 
בעוד שקרבות אחרים סיפקו כותרות לעיתונים, הקרב הזה ב-1966 נחשב בקרב היסטוריונים של איגרוף ליצירת המופת הפיזית של עלי. עלי ניצח אותו בתום הסיבוב השלישי בנוק אאוט טכני (לא הרגע שצולם). עלי היה אז בשיא כוחו, המהירות שלו הייתה בלתי נתפסת עבור אדם בגודלו, והביצועים שלו באותו ערב נחשבים לאידאל של האיגרוף, שבו הוא מציג לעולם את ה"עלי שאפל" (The Ali Shuffle) – אותו ריקוד רגליים מהיר, מסוחרר ומבלבל תוך כדי תנועה בזירה, שהפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר שלו.  רגע לפני שנלקח ממנו רישיון האיגרוף לשלוש שנים על הסירוב שלו להתגייס לצבא האמריקאי במלחמת ויאטנם. 

ניל לייפר


אחרי קריירה של 60 שנה כצלם ספורט, שבה הוא אפילו התכבד להפוך לחבר בהיכל התהילה של האגרוף, הוא עדיין חושב שזה הפריים המושלם ביותר שהוא צילם. באתר האינטרנט שלו לייפר מוכר את הצילום בגודל של 50 ס״מ על 65 ס״מ, עם חתימה אישית, ב 67,400 ש״ח. כיום, הצילום העילי של עלי מול קליבלנד ויליאמס נחשב באופן נרחב לאחת מתמונות הספורט הגדולות ביותר שצולמו אי פעם. מעניין שבזמן אמת צילומים אחרים הופיעו בעתונות, והפופולריות של הצילום הזה הגיעה רק בהמשך. ככה קורה הרבה פעמים עם צילומים יצירתיים ושונים. 

עבור לייפר עצמו, זהו הצילום האהוב עליו ביותר מכל הקריירה שלו. הוא סיפר בראיון כי למרות שצילם אישים רבים – מצ'ארלס מנסון ועד האפיפיור – הוא מעולם לא יצר תמונה טובה מזו, ואף תיאר אותה כ"הום ראן גראנד סלאם" שלעולם לא היה משנה בה אפילו פרט אחד. למעשה, זהו התצלום היחיד מכל יצירותיו שתלוי אצלו בביתו הפרטי.

לייפר מזכיר לנו שצילום גדול לא נולד רק מהאצבע על ההדק, אלא קודם כל מהראש. מההחלטה המחושבת למקם את עצמך במקום שאף אחד אחר לא חשב עליו, ומהיכולת לראות את הפריים השלם בעיני הרוח, עוד לפני שהאור פגע בפילם. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מחפשים את הזווית שלכם. 

הצצה לסודות מאחורי הצילום הספציפי הזה:

http://www.youtube.com/watch?v=iNOj1itB-Yo

ראיון מקיף על התמונות הגדולות בקריירה של לייפר (כ-44 דקות, בערוץ של הצלם ג'ארד פולין):

http://www.youtube.com/watch?v=h8fXCX0Zi5s

CBS Mornings על היסטוריית הצילום של לייפר והעבודה הצמודה שלו עם מוחמד עלי:

http://www.youtube.com/watch?v=-iqkISSbde8

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סליחה, של מי הצילום הזה? (או, דברים שלא ידעתם על זכויות יוצרים וצילום)

מילה אחת שמגדירה את מרכיב האמנות בצילום

לרמות את הזמן (או, איך להשתמש בחשיפות באופן יצירתי)