כמה מחשבות על גמר המזרח ב NBA, והקשר לצילום.

בימים אלה הוכרע גמר המזרח ב NBA (סוף מאי 2023). 
בוסטון העדיפה, הוכרעה על ידי מיאמי מהמקום השמיני, וזאת אחרי שבוסטון חזרה מפיגור 3:0 רק כדי להפסיד במשחק השביעי, בבית. למי שלא עוקב אחרי כדורסל וקורא את הבלוג שלי רק כדי לעקוב אחרי צילום ופוטותרפיה, אני מתנצל... אני מחבר את זה גם לצילום...

מכל מה שראיתי עלו לי 2 מסקנות חשובות מאד לגבי צילום.

רגע מכריע -

לפני שהעונה הנהדרת הזאת התחילה אני הימרתי על בוסטון. הכישרון, המסורת, ההתבגרות במעמדי הגמר. הרגשתי שזה הזמן שלהם. החיזוק עם ברוגדון הנהדר היה כמעט לא פייר.

לאורך העונה לא ראיתי שום דבר ששינה את דעתי, טייטום היה נהדר. הם היו מקבוצות ההגנה ובהתקפה הכי טובות בליגה. ספסל איכותי עם שחקנים עם איי קיו גבוה במיוחד ויכולות הגנתיות שקשה מאד להתקיף מולם.

כל זה השתנה בסדרה הזאת, בשני השליש של המשחק השני, עם ג׳ימי באטלר. כל התחושה הפנימית שלי השתנתה. ראיתי את הקבוצה כולה מתקפלת מול כח הרצון של ג׳ימי.

את מיאמי מפנה שטח לג׳ימי לעבוד, וחוסר התאמות ויכולת של מאזולה ובוסטון להגיב. כמו שני שבטים שכל אחד שולח מועמד לקרב מכריע, ומיאמי שלחה את באטלר ובוסטון את וויליאמס… באטלר מחץ את הנשמה של בוסטון.

גם אם בוסטון החזירה 3 משחקים בקאמבק מבוסס כשרון, הרוח של מיאמי ניצחה, הידיעה שברגע האמת ג׳ימי ימחץ אותם… זה נטבע אצל כולם בראש.

הקבוצה שהיה לה להוכיח כי אף אחד לא נתן לה צ’אנס. הקבוצה בלי הכוכבים (עם כל הכבוד לבאטלר ובאם), מהמקום השמיני, עם הירו הפצוע… אבל עם רוח של מעמד פועלים ותרבות של פייטרים.

הקבוצה של בוסטון עקשנית, מלאת כישרון עם חוסר רצון לבצע התאמות. בראון נכנס עם הראש בקיר, לא מוכן לקבל שמצליחים לעצור לו את הכדרור ומאבד כדור 8 פעמים כשמכריחים אותו לכדרר לתוך ההגנה. טייטום נפצע ובמקום להחליף אותו במישהו שמסוגל לתת גוף בהגנה או אופציה בהתקפה, מחזיקים אותו בכל במשחק כשברור שהוא עולה לקבוצה בהגנה.

בוסטון לא מסתגלת, לא מרגישה שהיא צריכה לעשות התאמות. מאזולה לא הבעיה, אולי הוא חלש מדי להשפיע, אולי הוא כן הבעיה, אבל הקבוצה הכשרונית הזאת נחנקת שנה אחרי שנה למרות שיש לה את מה שצריך כדי ללכת עד הסוף.

ואיך זה קשור לצילום?

אני צלם, וכצלם, אני מאמין ברגע מכריע. היה בסדרה הזאת רגע מכריע אחד גדול. ג׳ימי ניצח אותו וניצח את הסדרה.

צלם צריך לזהות את הרגע שמספר את הסיפור, להכין את עצמו אליו, להגיב אליו בצורה שמספרת את הפרשנות שלו לרגע. נכון, אפשר תמיד לצלם את מה שמול המצלמה, אבל היכולת של הצלם להבין שמדובר ברגע מכריע, הופכת את הצילום לחשוב ומהותי.

לסמוך על it’s a hit or miss league -

בוסטון כשרונית. המון שחקנים שיש להם יכולת להיות מגנים ברמה גבוהה, וורסטיליים עם יכולת החלפה בהגנה, ויכולות גבוהות בהתקפה. קלעי 3 מכל עמדה, כולל מומחי קליעה מהספסל. כל העונה זה עבד מעולה, הם קבוצת הקליעה הכי טובה בליגה.

בגמר המזרח מיאמי עברה לשמור אזורית מתחלפת, זרקה מפעם לפעם הגנת לחץ על כל המגרש.. הכריחה את בוסטון לשנות ולזרוק זריקות 3 קשות. האחוזים ירדו, החטאות אחרי החטאות. בוסטון לא הפסיקה לזרוק, לא עשתה שינוי והתאמה. המאמן והשחקנים אחרי המשחק אמרו שזאת ליגה שבה חיים ומתים על קליעה, אבל זאת תגובה מתחמקת.

המשחק הוא קבוצתי, זה לא חיובים. המטרה של כל קבוצה הוא לשחק לתוך החוזקות שלה ולהגיע לזריקות הטובות ביותר שמתאימות לשחקנים שלה. זה לא מה שעשו בבוסטון. בעקשנות ניסו שוב ושוב את מה שהם מכירים. זרקו זריקות יותר קשות והחטיאו ולא הפסיקו לזרוק.

ואיך זה קשור לצילום?

זה דומה למצב בצילום שבו אתה נותן למציאות להכתיב לך את האפשרויות ולא עושה התאמות. עמוס לך? אין אור טוב? אתה ממשיך לעשות את מה שאתה מכיר, לא מסתכל ולא משנה. הרעיון הוא להגיב, לשנות, לא לתת להרגלים להכריע אותנו.

אור גרוע כי הוא קונטרסטי מדי? תעבור לשחור לבן, צלם מלכודות אור… אור חלש ללא ראות? פתח צמצם, עשה משחקי חשיפה, לך על הטשטוש והרכות בשפה הצילומית שלך. אם לא תשתנה עם המציאות, אתה בעצם בונה על זה שהמציאות תשתנה, ואתה מוותר לגמרי על השליטה… התוצאה היא שגם אם אתה מצוין במה שאתה עושה, אתה תפסיד, בדיוק כמו בבוסטון. צריך לדעת להשתנות, כמו מים על סלע.

אור קשה? תאמץ אותו כדי להשיג אפקט