RRR - סרט ווידאו על צילום סטילס יצירתי
סרט קולנוע, או סרט ווידאו באופן כללי, מזמנים לנו חוויה של סיפור מתגלגל. העמקה לתוך דמויות, סצינות מתחלפות, מעקב על גבי ציר זמן והעמקה מתפתחת. זה מאד שונה ממה שקורה לנו מול צילום "סטילס" שהוא קפוא, מזמן התבוננות מעמיקה שבעצם מתפתחת בדמיון של הצופה.
על הפער הזה יש לצילום סטילס זכות קיום. תחשבו על זה, סרט ווידאו הוא בעצם כמות עצומה של צילומי סטילס ברצף. למה שצילום סטילס בודד ייהנה מיתרון על גבי היכולת של צילום ווידאו שמאפשר כל כך הרבה יותר?
החוקיות בצילום ווידאו וסטילס שונה, ומרחב התמרון של "מספר הסיפורים" בצילום ווידאו הוא עצום. הוא יכול לשחק עם אור וקומפוזיציה בתוך סצינה, להזיז את המצלמה קרוב ורחוק מהדמויות, וכמובן לשרת סיפור מתגלגל שזורק את הצופה בין תוכן ואסתטיקה, ולא נשען על פריים בודד שצריך להגיד "הכל".
לעומתו, צילום סטילס מבקש מהצופה יותר זמן, יותר קשב. הוא לא רץ הלאה, אלא מושך את תשומת הלב לפרטים, להתעמקות, לתהליך רגשי, חווייתי. דמיון משלים, אלובורציה, השלכתיות.. פריים בודד מייצר מעורבות גבוהה יותר מהצופה, דורש ממנו להשלים פערים. אם תרצו צילום סטילס הוא כמו כריכה של ספר קריאה, מייצר עולם אסתטית שבאמצעותו קוראים את הספר, וסרט.. סרט הוא הספר כולו בפרשנות אסתטית שכבר שמו לנו מפוענחת בתוך הראש.
עכשיו, RRR...
נולדתי בחיפה, וחלק מהחוויות בשנות ההתבגרות שלי היו בבית הקולנוע "אורלי" במרכז הכרמל, מאחורי "קפה פאר" המיתולוגי. הקולנוע היה מתחת לקרקע, בתחתית מדרגות שירדו מהרחוב, ואחרי שהסרט היה נגמר הדרך חזרה אל הרחוב עברה ליד חלון ראווה קטן שבו ניתן היה לראות צילומי "סטילס" מתוך הסרט. מאד אהבתי, אחרי הסרט, להתבונן ולהעמיק מחדש בצילומים האלה, כסימניות שהצביעו מחדש על רגעים משמעותיים בסיפור. הזכירו לי רגעים שזה עתה ראיתי, אבל עכשיו ניתנה לי הזדמנות לשקוע לתוכם, לנתח את המשמעות שלהם בסיפור, לדמיין את ההשפעה שלהם על העלילה עולה. לעיתים, הדקה הזאת מול צילומי הסטילס העשירו את החוויה של הסרט באלפי מונים
צילומי הסטילס ההם לא עמדו כיצירות אומנות. היה בהם מפגש בין הדמויות, רגע זכור מתוך סיטואציה. הן היו "קרופ" מתוך השתלשלות אירועים על גבי המסך. דמיינו שאותו חלון ראווה הוא כתערוכת אומנות, ואותם צילומי סטילס הן יצירות בעלי זכות קיום נפרדת ועצמאית. אז על זה אני מדבר.
וזה צילום מסך של דם שניתז אל עבר טקסט באחת מסצינות השיא בסרט. המשמעות הסימבולית של הרגע מאפשר לנו לקבל ביטוי רעיוני חזק בצילום סטילס אחד.
בסצינה הזאת, אנחנו מכירים את אחד מגיבורי הסרט. הפריים היצירתי הזה, השתקפות שמוגשת לנו הפוכה ומתיישרת תוך כדי שהמצלמה מתקרבת אל הדמות. אנחנו מקבלים רמז ראשון לחיבור בין הדמות למים (הדמות מייצגת את המים, לעומת דמות שניה המייצגת את האש, ותוצג בפריים הבא שאני מציג).
בסצינה הזאת, מתקדמת יחסית בסרט, אנחנו מקבלים הצצה אל הדמות השניה, המייצגת את האש. שוב, תראו את הפרטים, את הפריימינג.
בסצינה הזאת, אנחנו מקבלים מסגור של החיים בשבט הקטן בהודו, שהעלילה לכאורה מקדמת את מלחמת החופש שלו אל מול השלטון הבריטי. הייצוג דרך בחירת הדמויות, הרגע המשחקי, החיוך, האור האחורי, הצבעוניות, הרקע הקדמי שמייצר מסגור אבל גם סכנה שאורבת בהמשך...
שוב, פריים מינימליסטי. הדמויות הקטנות במרחבים. פריים שמסך הטלוויזיה בבית לא עושה לו חסד. מזכיר לכם שזה סרט נטפליקס שעשוי עבור המסך הקטן. זה פריים סטילס.
בסצינה הזאת, אנחנו מקבלים מסר שמוצפן וויזואלית. אלה שני הגיבורים של הסרט. חברים שעדיין לא יודעים שהם בשני צידי המתרס, את הפער שיהפוך אותם לאויבים. הצילום הזה שם את הצופה בעמדת החוזה, מושכת אותו אל עבר הקונפליקט, למרות שבסצינה הזאת ממש נחגגת החברות הטובה של הדמויות
שוב, שתי הדמויות, ברגע שהוא חגיגת הצלחה שלהם, מתחת למים, על רקע פיצוצים ואש. אפוס קיטשי ומרשים כל כך. רמז לקונפליקט בין האש והמים.
שוב, תיאור אסתטי של הדמויות ברגע של חגיגת החברות ביניהם, והרכבת שחוצה ביניהם מזרת עשן ומשמשת כמטאפורה למה שעתיד להפריד בינהם.
אחד הפריימים שהשאיר אותי פעור פה. צילום סטילס שכמעט ולא ראיתי בקולנוע. הוא מגיע באמצע הסרט, בנקודת סוויץ בסיפור. מזמן את הצופה להפסקה מנטלית כדי להתחיל ולספר את הסיפור מנקודת מבט חדשה. שימו לב לפרטים בפריים הזה, ודמיינו כמה מהר זה עובר על המסך. הצמצם הסגור על השמש בצד ימין למעלה. העץ הגבוה עם הילד שמטפס עליו ומשקיף אל המרחב, והאמא למטה. המצלמה מטיילת מלמעלה למטה כי הפריים חייב לזוז, אבל זהו רבותיי, צילום סטילס.
אנחנו רואים את הסצינה הזאת מאחור, הדמות זורקת מעצמה את הכיסוי ומגלה דינמיט שקשור לה לגוף. בהילוך איטי, עם אור דרמטי שנתפס בבגד והצללית של הדמות מתעוותת באור האחורי. אסתטיקה פיוטית.
אנחנו מקבלים הצצה לקשר חדש שנרקם בין שתי דמויות חשובות בסיפור. כדי שהעין של הצופה לא "תתבלבל" המסגור אל עבר האירוע מייצר הבלטה, עושה שימוש בפיתוחי המעקה כדי לייצר תחושה ואסתטיקה, ובעיקר במה מרכזית לאירוע.
לסיום, שלושה פריימים שמתארים את השינוי וההתפתחות בקשר בין הדמות והטיגריס שאנחנו פוגשים לאורך הסרט. העימות פנים אל פנים, המאבק למטה ומלמעלה, והשיתוף פעולה אחד בצד השני...
אז זאת המלצה לראות את הסרט.
לא כי זהו מאסטרפיס בקולנוע, אלא כי זאת תערוכה של צילומי סטילס.
תבלו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה