המצלמה היא כלי ללמוד איך לראות ללא מצלמה (או על מה הקשר בין מצלמה למיינדפולנס)

 הציטוט בכותרת המאמר שייך לדורותיאה לאנג. אני מאד אוהב את הציטוט, אבל מה בעצם הוא אומר?

המצלמה היא כלי מופלא.
המצלמה לוכדת שבריר שניה מהמציאות ומנציחה אותו לעד. 

בעצם, במחשבה שניה, לא משהו מיוחד כל כך. המציאות לא כל כך מרתקת, לא בטוח שאנחנו רוצים ללכוד רגעים שכאלה ולהנציח אותם. גם לא ברור למה דווקא בצילום? אפשר באותה הקלות לצלם וידאו, סרט קצר או ארוך. הוא לוכד בצורה טובה יותר רגעים אמיתיים במציאות, ונשאר איתנו ללא פחות זמן מתמונה.

אז מה כל כך מופלא במצלמה?

מה שמופלא במצלמה היא דווקא ההבנה שלעיתים אתה מצלם דברים שרק אתה היית מצלם. כולנו חולקים את אותה המציאות, אך כל אחד רואה אותה אחרת, והמצלמה עוזרת לנו להבין את מה שאנחנו רואים, ולהציג אותו לעולם. זאת החשיבות של המצלמה לא כמתעדת (כפי שחושבים עליה באופן מעשי), אלא כמספרת (narrator). 

איך אפשר לראות את זה בצילומים שלנו? 

נניח שאתם רוצים למיין את הצילומים שלכם, להכניס סדר בין כל אלפי הצילומים שצילמתם. 
בואו נמנה את שלושת הדרכים האפשרויות לטעמי:

1. לפי פרט טכני, מידע שקיים בתוך קובץ התמונה.
למשל לפי תאריך הצילום, או העדשה שאיתה צילמת. צילומים שהשתמשת בהם עם פלאש, או כאלה שצילמת באופן ידני..

2. לפי התוכן המצולם, מה שצילמתם. 
נניח לוקיישן שהייתם בו, או תמונות של פורטרטים, או נוף. ככה בדרך כלל תמצאו שמסדרים גלריות, על פי קטגוריות של הנושא המצולם. 

3. לפי המוטיבציה לצלם, כלומר מה גרם לכם לצלם. 
זאת בעצם החלוקה שעושה את המצלמה למעניינת כל כך. היא הופכת להיות מגבר למורכבות האנושית שלכם. 
צילמתם כי הרגשתם שמחה, צילמתם כי אהבתם את התכונה הגרפית, צילמתם בגלל שזה הזכיר לכם משהו בילדות..
אלה תמונות שכנראה רק אתם הייתם מצלמים ולא בטוח שצלם אחר, אם היה בסביבה, היה בכלל חושב לצלם את זה. 

אנחנו לא מחפשים מה לצלם, אנחנו מצלמים את מה שאנחנו מחפשים

 אחד הדברים שהתחלתי ללמד ולתרגל בשנים האחרונות זאת עבודת "התמקדות", או מיינדפולנס, באמצעות המצלמה. 

אני משתמש בטכניקה שנקראת "מיקסנג" (Miksang) כדי לבצע תהליכים שעוזרים לצלם לשבור את המציאות לקיימת לתהליכי התבוננות אלטרנטיביים. זאת טכניקה אחת, אבל הרעיון שלה פשוט.. המצלמה מגלה לנו מה מושך אותנו, מה גורם לנו לפעול ולהתרגש, ולפיכך היא גם מלמדת אותנו מה מייחד אותנו מאחרים.

כשאנחנו מרימים את המצלמה לצלם, היא משמשת כהרחבה של המוח שלנו, ולא רק של העין. 

אנחנו בוחרים מה לצלם, ואיך לצלם, וככל שאנחנו צלמים יותר מיומנים, גם בטכניקה שלנו אפשר למצוא רמזים עבים לתהליכים שאנחנו עוברים. מדובר בתהליכים של "תת מודע", תהליכים שלא תמיד מוסברים בתמונה עצמה, אלא בחיבור בין התמונה לבין מה שעבר עליכם ברגע הצילום. 

לדוגמה:

לעיתים אתם מצלמים מחשש שהרגע יעלם ולא יישאר ממנו זכר. 
אתם יודעים שלסיטואציה ולרגע הזה אתם לא תחזרו, ואתם מרימים את המצלמה לעין, ומצלמים.
זאת מוטיבציה שלא בהכרח מספרת עליכם דבר מה מיוחד, כולם עוברים תהליך מחשבה דומה מפעם לפעם, וגם הם רוצים להנציח ולצלם. אבל מה אתם מצלמים בדרך כלל כשאתם חשים תחושה כזאת? האם אתם מצלמים פרצופים? קירות? שמיים? בניינים? אור? איך אתם מתרגמים תחושה כזאת, מוטיבציה כזאת, להחלטה וויזואלית, לצילום?

בצילום מהורהר, שימוש במצלמה כדי לייצר תהליכים של מדיטציה, אנחנו מכיילים מחדש את תהליך ההתבוננות שלנו כצלמים. אנחנו לא עסוקים באנשים וסיטואציות, אנחנו לא מחפשים לצלם משהו שמעניין אותנו, אלא מנסים להתמקד בתכונות וויזואליות, כאלה שילמדו אותנו שיעור על העולם שמסתתר לנו מתחת לעיניים.

לדוגמה: 

אנחנו נחפש לראות שימושים מעניינים בצבע. 
לא רק כתם צבע בולט, אלא שילובים של צבע, משמעויות של צבע, משהו שלא קפץ לכם לעיניים, אלא מצאתם אותו בתהליך התבוננות.

בתוך תהליך ההתבוננות אנחנו לומדים לאט לאט למה אנחנו נמשכים, במה אנחנו מבחינים יותר, מספק אותנו יותר, הופך להיות משמעותי עבורנו. באותה מידה, אנחנו גם מבינים מה משמעותי לנו פחות, למרות שלאחרים הוא משמעותי מאד. ייתכן שהוא מרתק אותנו כצופים בצילומים, אבל אנחנו לא מוצאים את עצמנו נמשכים אליו כצלמים מתבוננים.

אחד הנושאים המעניינים ביותר לצילום הוא אור וצל. היין והאינג המטאפורי. 

אנחנו רגילים לראות "אור רגיל" בעיניים אבל המצלמה לא מסוגלת לראות את אותה כמות אור כמו העיניים, ולכן אנחנו נאלצים לבחור כצלמים מאיפה "למדוד אור". האילוץ הזה, בצורך לבחור, מייצר לנו הזדמנות. 
פתאום מדידת אור יכולה להציג, כמו תחת אורות זרקור על במה, בדיוק את מה שאנחנו רצינו לראות ולהדגיש. אנחנו גם מסוגלים להחליט שאנחנו מתמקדים דווקא בצל, שהוא לכאורה השולי והמשני במציאות שלנו. 

מדובר בתהליך מרתק, כזה שמחייב אותנו לתכנן שבירה במציאות הקיימת ומציאה של פרשנות אלטרנטיבית ויצירתית.

ככל שנהיה יותר מודעים לתהליך שאנחנו עוברים עם המצלמה, או בעצם, בחיבור שהמצלמה עושה בין המציאות שסביבנו לבין תהליכי החשיבה שלנו, אנחנו כבר לא נהיה זקוקים למצלמה כדי להתבונן על זה, ולהתבונן על עצמנו. 

אז כשדורותיאה לאנג אמרה שהמצלמה היא כלי ללמוד איך לראות ללא מצלמה, היא בעצם אומרת שבאמצעות המצלמה אנחנו לומדים איך להתבונן, לשים לב למה שמרגיז או מוצא חן סביבנו. המצלמה היא מגבר למחשבות שלנו, ואנחנו מסוגלים להמשיך ולראות את זה, גם אם המצלמה לא עלינו.

אם אתם מתעניינים בסדנה צילום מסוג זה, או ללמוד עוד בנושא, אתם מזומנים ליצור קשר, להגיב, ולעקוב גם אחרי עמוד הסדנאות שאני מפעיל בפייסבוק.