קורס צילום מזווית אחרת - צילום יצירתי

צילום יצירתי, או יצירתיות בכלל, היא נושא חמקמק. נורא קשה להגדיר מהי יצירתיות וקשה עוד יותר להבין מהי היצירתיות כפרמטר אישי שבא לידי ביטוי אחרת אצל כל אחד מאיתנו. 

תרגיל מעניין לדעת אם אתה אדם יצירתי זה התרגיל הבא:
עיצמו את העיניין ודמיינו אריה. פתחו את העיניים.
עכשיו עיצמו שוב את העיניים ודמיינו אריה אחר. פתחו את העיניים.
עכשיו נסו לאבחן את ההבדלים בין האריה הראשון לאריה השני. אם אין הבדלים, אתם צריכים לעבוד על היצירתיות...

טוב, האמת שזה מבחן לא הוגן. רובנו נדמיין בדיוק את אותו אריה וההבדל בינהם הוא העובדה שעל הראשון חשבנו קודם. גם אנשים יצירתיים מאד עשויים לחשוב על אותו אריה בדיוק פשוט מפני שלא ראינו יותר מדי אריות כדי לעמוד על ההבדלים בין אחד לשני. אבל, אם אחרי שהבנתם את הפאנץ אני אבקש ממכם בפעם השניה לעשות את אותו תרגיל על פיל, כבר תדמיינו פיל שנראה אחרת בפעם השניה שתעצמו עיניים - כלומר, ניתן, במאמץ ואימון מסויים, לתרגל את היצירתיות שלנו. זאת נקודת המפתח שלי בקורס צילום מזווית אחרת - כולנו יצירתיים, רק שאנחנו לא יודעים איך לגעת בזה ואיך לפתח את זה.

מזה כמה שנים אני מלמד צילום יצירתי.
לקחתי על עצמי את האתגר הזה בביטחון מלא מהסיבה הפשוטה - לא רק שאחרים מגדירים אותי כצלם יצירתי, אלא כי לימדתי את עצמי להיות כזה. איך?
נתחיל מזה שאני בכלל לא מגדיר את עצמי כצלם. אני מגדיר את עצמי כקופירייטר עם מצלמה, רעיונאי אם תרצו. זה אומר שהמטרה היא לא הצילום, אלא האמצעי בלבד להעברת רעיון או קונספט אל הצופה. מעולם לא הייתי אומן ויזואלי ואני מצייר באופן פטתי שגורם לבני בן ה-10 לרחם עלי. אבל אני אוהב לכתוב כבר כ -25 שנה. זה כנראה התחיל מאבי שמאז שאני זוכר את עצמי התבודד וכתב שירים על דפי דפדפת בלויים ונהג לאסוף אותם בערמות לא מסודרות במגירה. מדי פעם היה מקריא אותם למשפחה וזוכה למחיאות כפיים והערכה. לא תמיד הבנתי או נהנתי מהשירים אבל אני זוכר את ההערכה שלי לכישרון הנחבר של אבי שהיה איש מופנם וחמור סבר רוב הזמן, ופתאום אומן רגיש היה מתפרץ ממנו לנוכח ההשתאות של כולם. אז התחלתי לכתוב אולי כדי לזכות לאותה הערכה מהסובבים אותי, שאולי יופתעו לגלות שגם בי יש האיכויות הבלתי צפויות האלו. כתבתי שירים ובעיקר סיפורים קצרים. לימים, כשהאינטרנט פרץ לחיינו פרסמי את הכתיבה שלי באתר שנקרא במה חדשה  ופתחתי את מעגל הנחשפים לכתיבה שלי באופן משמעותי.
לימים, כשבני הבכור יותם נולד (2002) רכשתי מצלמה דיגיטלית שתעזור לי לבצע את המשימה העיקרית של כל אב בתא המשפחתי - לתעד כל רגע בחייו. המצלמה היתה מוגבלת מאד אבל יתרון אחד היה לה - אפשר היה לצלם ללא הגבלת עלויות (פילם, פיתוח, הדפסה) בשונה מאד ממצלמת הפילם שהכרתי קודם. זה איפשר לי לנסות וללמוד ולהתנסות בצורה חופשית לגמרי.
יצאתי לשטח עם המצלמה, וללא שום הבנה טכנית ניסיתי לצלם דברים מעניינים.
העלתי את התמונות לפורום צילום והתגובות איכזבו אותי, ולא כי לא אהבו את התמונות, אלא כי רובן ככולן עסקו בצמצם ובתריס שבחרתי לעבוד איתו, ולתומי לא הבנתי מה רצו ממני ותהיתי אם מישהו בכלל ניסה להביט על התמונה עצמה.
לדוגמה:

לתמונה הזאת קראתי "מדרכות תל אביב"

מה בין התמונה הזאת לצמצם שבו היא צולמה?
בכל אופן, שניה לפני שהתייאשתי בחרתי לפרסם את אותה תמונה באתר במה חדשה שבו פרסמתי את השירים והסיפורים שלי. התגובות שם היו מה שהפעים אותי כשראיתי את מחיאות הכפיים לאבי כשהקריא שיר למשפחה, כיאה לאתר שבו היצירה עומדת במרכז, ולא התהליך. ההתייחסות לרעיון, להחלטה, להפתעה שהתמונה מייצרת. סיקרן אותי הדיאלוג שנוצר בין המחשבות שלי בזמן צילום התמונה לתהליך שעבר על הצופה.
מצאתי את עצמי עובד על הסימביוזה שבין המילה הכתובה לבין התמונה המתארת. הרגשתי שזה הבידול שלי מצלמים אחרים, זה שאני קודם כל כותב. נמשכתי לעולם הזה במהירות ועד מהירה היייתי יוצא המון לצלם, חוזר הביתה וכותב לתמונות טקסטים.

דייגי כוכבים

בית חרושת לעננים

השתקפות של תמימות (בכל זאת צילמתי את הבן...)

תוך כדי התנסות ויציאה לשטח למדתי כל מיני דברים טכניים, אבל בניגוד לחברים שצילמו איתי, לא עניין אותי להעמיק לתוך הטכניקה ולכן גם לא שדרגתי ציוד ולא נכנסתי לתהליך שמוכר לכל צלם - קניית מצלמה ועדשות.
אולי הסיפוק הגדול ביותר בתקופה הזאת היה לראות איך הצלמים שמשתמשים בציוד הכי חדיש והכי יקר נשארים תמיד פעורי פה מהצילומים שהמצלמה המוגבלת שלי וחוסר הידע שלי בצילום, ואפילו בעיבוד התמונה, הצליחו להביא מיום צילומים משותף.

באותה תקופה הבנתי שהדרך היחידה שבה אני מצליח לייצר יתרון זאת היצירתיות ולא הטכניקה.
כל עוד אני אצליח לצלם דברים אחרת ולהפתיע, הטכניקה תמיד תישאר לא יותר מטכניקה. לכן גם התמדתי שנתיים עם המצלמה המוגבלת שלי, כשבדרך כבר הצגתי תערוכות יחיד וזכיתי להרבה הכרה. האמת, אפילו פחדתי לרכוש ציוד חדיש כדי לא להפוך את היתרון שלי לחיסרון כשפתאום הידע והטכניקה שלי תעמוד למבחן.
ואמנם, לאחר שרכשתי מצלמת DSLR התמונות הראשונות שצילמתי היו בעלות דגש טכני, הרבה פחות יצירתי.
לדוגמה:

רק אחרי שהשתחררתי מההלם הראשוני מצאתי את הדרך לשלב בין בגישה היצירתית לידע הטכני הנרכש.

התהליך שעברתי שחידד את הגישה היצירתית שלי לצילום עזר לי לבנות בצורה מאד מובחנת תהליך לימוד עבור אחרים.
בתהליך הזה המטרה שלי היא קודם כל לשים את הידע הטכני בצד, ולשים את ההבדלים בציוד בצד. ראשית על כל אחד מאיתנו להתחבר לבידול שלו, למה שמייחד את הטעם והסגנון שלו ביצירתיות. קודם כל עליו להבין איך היצירתיות שלו שונה של יצירתיות של צלם אחר. הקורס מתחיל בתרגיל שמחדד את התובנה הזאת.

הצעד השני הוא לייצר מגבלות לכל תלמיד, כי רק כשמאבדים את אזור הנוחות, מתחילים לחשוב יצירתי.
הצעד השלישי הוא לייצר סט של כלים שיעזור לכל צלם להתחבר למשהו מאד ייחודי לו, ומשם להתחיל להיבנות מחדש.
הצעד הרביעי הוא להתנסות, ולהתנסות הרבה.
הצעד החמישי הוא לנסות ולשים את האצבע על סגנון אישי שמתפתח ולהעמיק את ההתנסות בו.

אני מלמד כבר 5 שנים קורסים מתקדמים וייעודיים לצלמים והתוצאות מאד מספקות.
כמובן שצילום יצירתי אינו עבור כל אחד, ולא מכיוון שהוא אינו יכול, ויותר מכיוון שלא כל אחד רוצה. יש כאלו שצילום טכני מאתגר אותם בצורה הנכונה, והרצון להביא לידי ביטוי סגנון אישי לא מדרבן אותם. אני שמח שמבין אלו שכן רצו, רבים מתלמידיי מצלמים תמונות שמעיפות לי את הראש.

היום אני מתחיל עוד קורס.
אני מתרגש כמו תמיד ומחכה לראות את מי אני אפגוש ואיזה שינויים יקרו אצל כל אחד מאיתנו.

נסיים בבדיחה:
צלם מאד מפורסם ומצליח נכנס לאכול במסעדה. בעלי המסעדה שמזהה את הצלם ניגש אליו ומקבל את פניו:
"איזה כבוד שבאת לאכול אצלנו. אני מאד אוהב את התמונות שלך. בטח יש לך מצלמה נהדרת."
הצלם ניגש לשולחן, אוכל להנאתו ולאחר כשעה קלה ניגש לבעלי המסעדה אומר:
"נהנתי מהאוכל שלך. היה טעים מאד. בטח יש לך תנור מצוין".