צילום מזווית אחרת

במבט ראשוני, באינסטינקט, צילום די סתמי שממוקד בידיים של אנשים בזמן שהם שותים בירה בפאב מקומי.  בפועל, אתם מוזמנים להעמיק. לא לתת למוח להשלים לבד את הפערים אלא ללמוד את הפרטים, את קנה המידה. המוח שלנו מחפש להכניס דברים לתבניות חשיבה, ולא לשים לב במבט ראשון. ברגע שתשימו לב, לא תוכלו שלא לראות.  זאת דוגמה נהדרת לצילום יצירתי.  ביטוי של יצירתיות מתבטא בשני אופנים - מה צילמת, ואיך צילמת. "מה?" זאת שאלה של תוכן. בחירות של מה בפריים. רוב התלמים בוחרים בחירה טיפוסית של קומפוזיציה, חיתוך, הדגשה. צלם חתונה שיצלם בזמן החופה ילדה מתרגשת בקהל ייקח החלטה יצירתית, בזמן שמה שמצופה ממנו הוא לצלם את הזוג מתחת לחופה. "איך?" זאת החלטה של וויזואליות. החלטה יצירתית שמביאה לידי ביטוי החלטות כמו קומפוזיציה, זווית, מדידת אור, צמצם ועוד... איך מביאים את הרעיון לידי ביטוי דרך החלטות וויזואליות בצילום הזה היצירתיות היא ה"מה". הבחירה לצלם את הסיפור הגדול דרך הפרט הקטן. דמיין 15 צלמים שמנסים לצלם את הסיטואציה של האיש הענק בפאב. כמה מהם מצלמים את הפריים הזה? ההחלטה של הצלם להגיד משהו בא...

קוביזם הוא סגנון אוונגרדי באמנות שיצר מהפכה בציור ובפיסול האירופי בתחילת המאה העשרים. הקוביזם אינו צופה באובייקט מנקודת מבט אחת, אלא מפרק את האובייקט לגורמיו ומציג גורמים אלה מנקודות מבט שונות באופן סימולטני. תנועה זו חוללה מהפכה בכך שדחתה מעליה דחייה גמורה של מסורת הנטורליזם בציור ובפיסול. הקוביזם החל בשנת 1906 בעבודתם של שני ציירים: הצרפתי ז'ורז' בראק והספרדי פבלו פיקאסו, שחיו באותה עת ברובע מונמארטר בפריז. הם נפגשו ב-1907 והמשיכו לעבוד בקשר הדוק עד לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה ב-1914. הקוביזם פרח עד שנות העשרים של המאה ה-20, ואמניו המשיכו להשתמש במוטיבים קוביסטיים גם בהמשך. המושג "קוביזם" נוצר לראשונה בשנת 1908 על ידי מבקר האמנות הצרפתי לואי ווסל. המושג זכה לתפוצה רחבה, אך שני יוצריו של סגנון זה נמנעו מלהשתמש בו. הציור הקוביסטי הראשון היה, כנראה, "העלמות מאביניון" של פיקאסו. זה קוביזם אנליטי, האמן לוקח אובייקט ועושה לו אנליזה צורנית, בהשפעה מהפסיכולוגיה המתפתחת באותה תקופה, וחיפושים אחר עומק חדש בכל תחומי האמנות. "העלמות מאביניון" של פיקאסו...

היום, בדיוק לפני 35 שנה, 5/6/1989 , צולמה אחת מהתמונות האייקוניות בהסטוריה.  Tank Man במהלך מחאת הסטודנטים בבייג׳ין כנגד המשטר הקומוניסטי בסין. כמה ימים אחרי שאסרו על צוותי עיתונות להמשיך לסקר את האירוע, ויום אחרי שמאות מוחים נהרגו במהומות, טנקים נשלחו לכבוש את כיכר טייאנמאן חזרה מהמוחים.  אחרי כל המוות ברחובות היתה ציפיה לכניעה שקטה. טנקים חצו את הרחובות כשלפתע אדם מקומי נעמד מול הטנק הראשון וחסם את דרכו. סרטי הוידאו מראים אותו זז עם הטנק, חוסם אותו לכל כיוון שהוא ממשיך אליו. הירואי. אדם אחד מול שיירת טנקים.  אני רוצה לעצור שניה, לעבור לנקודת זווית אחרת, אל הצלם של התמונה.   סטיוארט פרנקלין שכב במרפסת של בית מגורים יחד עם עוד מחבריו בתקשורת שהתחבאו באזור כדי להמשיך ולספק סיקור עיתונאי. הוא היה צלם מטעם מגזין טיים האמריקאי. כשהוא ראה את הטנקים שחוצים, הוא תכנן את הצילום. בנה קומפוזיציה שעוקבת אחרי תנועות הטנקים ברחוב הריק. האוטובוס השרוף בצד מספר את מה שהיה כאן ממש לא  מזמן, וסימוני הכביש מספקים אוריינטציה שזה כביש עירוני, ולא שטח מלחמה, ואז אותו ״המורד האלמוני״...