זכרונות מתקופה אחרת -

 היא התבוננה ובחנה כ 30 צילומים.

היא הולכת וחוזרת. הדפסות בגודל 13*18 מפוזרות על גבי שולחן.

מסקרן לה, יפה לה, והיא חוזרת ואומרת ״אני לא יודעת במה לבחור״

ההנחייה היתה פשוטה - תבחרי את הצילום שאת הכי מתחברת אליו.

היא נוגעת, אוספת אחת, משחררת, מתלבטת. מסדרת את הצילומים שיהיו ישרים, בעיקר נוגעת באלה בשחור לבן. מורגש שהיא נמשכת לאלה בשחור לבן.

בסוף, מרימה ומחזיקה את תמונת השחור לבן של האיש במוזיאון.

התמונה הנבחרת

היא לוקחת את הצילום איתה. מתבוננת עליו, כבר לא מתבוננת אחורה על שאר הצילומים.

מרגיש לי שהיא שלמה עם הבחירה.

התבוננות

אני מתחיל בתהליך של חידוד ההתבוננות.

נשאלות שאלות שמחדדות את המחשבה, את התהליך המושכל של ההתבוננות בתמונה. שאלות על קומפוזיציה, על אור, על תפקיד הרקע, על כיווני מבט, על נושא ונשוא… גם שאלות על רגש, על אסוציאציה.. ובסוף - השאלה הכי משמעותית - ״תני לי כותרת״

למה הכי משמעותית? כי בעצם זאת השאלה שסוכמת את כל התהליך לשורה תחתונה - הכותרת מסכמת גם את הפונקטום וגם את הסטודיום, גם את מה שהיה אינטואיטיבי, וגם את כל התובנות מההתבוננות המעמיקה.

היא לוקחת 15-20 דקות. חושבת על כל שאלה, מתלבטת. מדי פעם מרימה ומורידה את הצילום. מסובבת אותו.

אני מוסיף לתהליך שאלות מנחות שבעיקר בוחנות את האופן שבו היא משליכה רגשות לתוך התמונה. את מי האיש מזכיר לה? מה האיש מרגיש?

היא רושמת לעצמה את התשובות. היא לא מעדכנת בכל מחשבה, עובדת עם עצמה.

היא נותנת לצילום כותרת

״זכרונות מתקופה אחרת״

היא אומרת לי בקול רם את הכותרת. מחפש ממני פידבק אם אני חושב שזאת כותרת טובה.

״מעניין״ אני אומר. לא מתפקידי לתת ציונים לכותרת, זה התהליך שלה, זאת המשמעות שהיא נותנת.

השלב הבא

ואז אני מפתיע אותה.

אני פותח את copilot על המחשב, תוכנת בינה מלאכותית. אני מבקש מהתוכנה צילום תחת הכותרת ״זכרונות מתקופה אחרת״

אחרי דקה של מחשבה התוכנה מספקת לי 4 תוצרים שנראים כמו צילומים, עם הבאגים הטיפשיים הרגילים של בינה מלאכותית (החלקה מוגזמת, עיוותי אצבעות)

Copilot מציע 4 צילומים שמתאימים לכותרת

היא מתבוננת על התוצאות, מתרגשת, אבל במבט מרוכז על אחת המהצילומים היא פתאום פולטת קריאת הפתעה. אני מגדיל את התמונה.

התוצר של הבינה המלכותית לכותרת שהיא נתנה

היא לוקחת לעצמה רגע, מתחילה לבכות.

הצילום שהיא בחרה הוביל דרך תהליך ההתבוננות לזכרון של רגע שהיא לא ציפתה שיגיע.

היא אוספת את עצמה ומספרת לי על ההורים, על האבא שעדיין כאן, והאמא שכבר לא. על זה שהאיש בצילום שהיא בחרה לא דומה לאבא שלה, אבל אותו הוא הזכיר לה. איש שמפנה את גבו לעולם לטובת זכרונות ישנים, דיפלומות על הקיר.

להפתעתה הבינה המלאכותית תרגמה את הכותרת לזוגיות של אבא שלה עם האמא, בתקופה שכל העתיד לפניהם ובאלבום הפרוש על הספסל, זכרונות מהעתיד.

היא בוכה. מתרגשת.

מדברת ופורקת את החיים שההורים נתנו לה. כמה חשוב לה האבא וכמה ביקורת יש לה עליו.

היא מסכמת את הפגישה במסקנה אחת ברורה. היא רוצה לנסוע עם אבא לפריז. רק היא והוא. הגיע הזמן שיהיה להם אלבום צילומים משלהם.