צילום מזווית אחרת

אחת הדרכים המשמעותיות ביותר לצקת "סיפור" לתוך צילום, היא לייצר "הולכת עין". שימו לב לתנועה שהעין שלכם עושה בתוך הצילום מהי "הולכת עין"? שמעתי הרבה מאד התייחסויות להולכת עין, ולצערי, לרוב, הן חלקיות בלבד. באנגלית לרוב מתייחסים לטכניקה כ Leading Lines אבל זאת אחת מהפעמים היחידות שההתייחסות בעברית מתאימה יותר מהכינוי באנגלית. הכינוי באנגלית מרמז על אחת מהטכניקות שבאמצעותה מוליכים את העין, אבל זאת לא הגדרת המטרה לשימוש, ורק האמצעי. כדי להסביר את נושא "הולכת העין" בצילום מבחינה פילוסופית, אני רוצה להדגיש הבדל משמעותי בין צילום לבין כתיבה . מה הקשר לכתיבה? רגע, תמשיכו לקרוא... בכתיבה, יושב הסופר ומתכנן את מהלך העלילה. הדמויות, והתפתחות הסיפור. הוא מתכנן ציר זמן שבו הקרוא יעקוב אחרי התפתחות הסיפור, ומדמיין את פענוח הסיפור בראשו של הקורא. זה מייצר עבור הסופר הזדמנויות לביסוס התהליך שבו הסיפור יובן, וכמובן שמייצר גם הזדמנויות לרצף בעלילה, התפתחות הדמויות, להפתעה (טוויסט בעלילה) ועוד. הסופר מנהל את תהליך הקריאה על ציר הזמן של הקורא. מה ק

והפעם, על גישה יצירתית, ולא בהכרח בצילום.  הם אומרים שלכל אחד יש מחליף. הם טועים. טכנית, ברור שאין וואקום, כל אחד שהולך, מישהו יחליף אותו, אבל זאת טעות לראות את זה כך. הגישה שלכל אחד יש מחליף, מקטינה אנשים, מקטינה את הייחודיות שלהם, מקטינה את הערך שלהם. לכל אחד יש ערך שאי אפשר להחליף. לכל אחד. לא תמיד לכל אחד יש מחליף הולם. הם טועים. אומרים עם ה NBA (ליגת כדורסל בארה"ב, למי שלא מכיר) שזאת ליגה של שחקנים. המנהלים לא קובעים, המאמנים לא קובעים, התקשורת לא קובעת.. השחקנים קובעים הכל. למה? כי אי אפשר להחליף את לברון ג'יימס ולקבל משהו אחר באותה רמה. כי אי אפשר להחליט שאם סטף קרי עצבן אותך, אתה תחליף אותו. אין לו מחליף. השחקנים בטוחים בעצמם, אי אפשר להחליף אותם. עכשיו נראה את מישהו מנסה לקבוע להם את הכללים. ב NBA אפשר להחליף מאמנים ובעלים, אבל הבעיה היא להחליף שחקנים. החיים לא פיירים. אתה לא מקבל את מה שמגיע לך, אלא את מה שיש לך מינוף להשיג. ואתה תשיג מינוף אם תמצא את הדבר שבו אי אפשר להחליף אותך. הם אומרים שלכל אחד יש מחליף, אבל הם טועים. אם אתה עובד בתוך הקופסה, בתוך המסגרת,

להיות יצירתי לא מותנה בכישרון. יצירתיות היא הכישרון עצמו! כולנו יצירתיים. אומנות או לא, כולנו יצירתיים. חלק מאיתנו יצירתיים בעבודה, חלק עם הילדים, חלק בצורה שבה הם מכינים אוכל, וחלק בצורה שבה הם מתמודדים עם כישלון.. כולנו יצירתיים.  אני לא אדע לפתור בעיה ברכב אם אתקע באמצע שומקום למרות שיהיו כאלה שיישבעו שאני האדם הכי יצירתי שהם פגשו. זה אומר שאני לא יצירתי? לא. זה אומר שאני לא יצירתי בפתרון בעיות מסוג זה. איש אחר, שאולי מעולם לא בירכו אותו במחמאה על כך, יהיה יצירתי מאד בפיתרון בעיות מוטוריות ובאילתור (מקגייוור סטייל) של חילוץ הרכב בתנאים מוגבלים.  לא כולנו יצירתיים באותו אופן, וטוב שכך - זה הבסיס למגוון העצום שאומנות ממשיכה לייצר ולחדש.  זה נכון, יש את אלה שחשיבה יצירתית קלה להם יותר. הם תמיד חושבים הפוך ותמיד מנסים לעשות דברים אחרת. זה, לפעמים, דופק אותם בחיים, אבל מאד עוזר להם בחשיבה יצירתית. אם הם מצאו בחיים אופק יצירתי, הם יודעים למנף את זה ולהיות מושאים להערצה. אגב, אם הם לקחו כמה החלטות שהובילו אותם לאופק שגרתי, הם עשויים ליפול קשה. הצורך הבלתי נשלט לנסות לעשות דב

איך אנחנו נראים כמישהו אחר מביט בנו? אנחנו יודעים, או חושבים שאנחנו יודעים, איך אנחנו נראים כשאנחנו מתבוננים על עצמנו, אבל אחד מהדברים שאנחנו חפצים בהם, זאת ניראות - שאחרים יראו אותנו, ויספרו לנו איך אנחנו נראים. צילום עושה את זה. צילום מספק לנו ניראות כי צילום לוכד בבת אחת כמה דברים לגבי המצולם - "לפני העדשה אני בעת ובעונה אחת מי שאני מאמין שהנני, מי שאני רוצה שזולתי יחשוב שהנני, מי שהצלם סבור שהנני, ומי שאותו צלם משתמש בו כדי להציג את מלאכתו." זה ציטוט של רולאן בארת (מחשבות על הצילום / 1980). חלקנו שונא להצטלם (אני בינהם), זה לא אומר שאנחנו לא רוצים ניראות. הניראות שלי מושגת כשאני מתבונן בתמונות שאני מצלם. אני רואה את ההחלטות שלי, את המצב רוח שלי, את הנרטיב שמושך אותי. אני מצלם מישהו אחר ואני רואה איך הוא מפקיד את עצמו בידיי, איך הוא מאמין שדרך נקודת המבט שלי הוא יגלה משהו שהוא אוהב על עצמו, או לפחות משהו חדש. יש לי חבורה, אתם יודעים ... קבוצת חברים קרובה, זה נפוץ בחוג המערות הגברי. בתור הצלם שבחברה, לעיתים קרובות יוצא לי לצלם מפגשים ואחר כך לשתף את האלבום ב