על המזוזה

המזוזה היא דימוי לאיזון שמשתקף בצילום. הסרטון הבא פותח את הרעיון הזה.  

הקלף מכיל תמיד את שמע ישראל בכתב רש״י. התוכן לא משתנה, התוכן הוא הקדוש, הוא הסיבה, אבל הוא לא משתנה. אנשים משקיעים ממיטב כספם בשידרוג בית המזוזה שאין לו ערך קדושתי. בלי הקלף בית המזוזה חסר ערך מבחינת אמונה וקדושה. יחד עם זאת, ערך המזוזה כולה עולה עם בית המזוזה. ככל שהוא מושקע ואסתטי וגדול ומפואר, המזוזה נחשבת ומאפשרת את ההיכל שבו היא ניצבת.

כצלם, המזוזה הינה מטאפורה:

ה”קלף” הוא הרעיון, הסיפור, הכוונה.

בית המזוזה הוא הפריים, הקומפוזיציה, העיבוד, הבחירה האסתטית.

למרות שהרעיון הפנימי יכול להיות דומה (למשל: שקט, כאב, חמלה, געגוע) – האופן שבו אתה מצלם אותו, מעבד אותו, בונה את הסצנה או בוחר את התאורה – משנה לגמרי את האימפקט.

ואפילו ברובד פילוסופי יותר:

הטענה היא: התוכן לא באמת מתקיים “לבד” – הוא תמיד מופיע בגוף, בצורה, בממשות חזותית.

ולכן, מי שמעצב את הצורה שותף ביצירת המשמעות.

במובן הזה, היוצר – הצלם, המעצב, אפילו הסופר – הוא קובע את עומק הקדושה או הערך של התוכן דרך הפרזנטציה שלו.

התוכן והפרזנטציה / המה, והאיך

בסרטון אני מדבר על גם על הסרט עם ג׳ין הקמן ווס אנדרסון כמפגש (The Royal Tenenbaums) והתנגשות בין תוכן ואסתטיקה וההוכחה ששניהם חשובים.

גם גם.